כל כלב בא יומו - הספדון לשדון
בליל קריר בפברואר 1988 בלכתי ברחובות ירושלים נצמד אלי גוש פרווה קטנטן עם עיניים נוצצות ואימץ אותי לו לבעלים. מאותו לילה ואילך במשך 16 שנה לימד אותי גוש הפרווה האפורה והמדובללת אהבה אמיתית מהי. לא היה איש שהכיר אותו ולא התאהב בו. לא היה אדם בעולם, נקלה ככל שיהיה שלא נמצא לו מקום בלב הגדול ששכן בתוך החזה הקטן הזה. בשנה האחרונה לחייו אימץ לו שדון את מרי ודיויד זיף לסבא וסבתא כלביים ועבר לגור עמם. היום התקשר אלינו דיויד וסיפר לנו שלבו של שדון אכן גדל מעבר למידת חזהו, ושהוא גוסס מאי ספיקת לב. נפגשנו כולנו אצל הוטרינר, החזקתי את ראשו והסתכלתי פעם אחרונה בעיניו, הוא ליקק לי את היד, אמרתי לו לילה טוב והוא הלך לישון פעם אחרונה. חשיבותו של שדון בהיסטוריה העולמית, הגם שלא היתה גדולה, היתה חמודה מאד. שלום לך כלבלב מזדקן. באופן פרדוקסלי ועצוב, העולם יהיה מקום טיפה יותר אפור בלעדיך.