מור נסיכת הפופ
New member
כל כך קשה לי [ט']
אני באשפוז כבר שבוע. האמת שעד עכשיו הייתי אפילו קצת בתחושה של "היי", הרגשתי שמצאתי את המקום שלי, שכאן אני צריכה להיות, נפתחתי אל הפסיכולוגית, אני עומדת בארוחות בהצלחה רבה, אני פעילה בקבוצות וכמעט כמעט כמעט שלא היו לי "דאונים" השבוע. יש לי כאן חברות שהן גב ומשענת עבורי ואני עבורן וגם הסופ"ש לא היה נורא בכלל. אני מרגישה שזו הדרך להחלמה, זו הדרך הנכונה.
היום יצאתי מהאשפוז לטובת בדיקה בתוך תל השומר ונפגשתי עם סבתא שלי שהייתה איתי. אחרי הבדיקה ניגשתי לקנות כמה דברים והקופאית בסופר אמרה "בשעה טובה, ילדת? את באת לקחת ערכת אחרי לידה נכון?"
היא לא יכולה לנחש, היא לא יכולה לדעת ובטח שלא לדמיין שאני נמצאת בסיטואציה הכל כך רגישה הזאת של אשפוז כרגע, מתמודדת עם העובדה שאני אוכלת ארבע ארוחות ביום, נפוחה ולא מצליחה להגיע אל השירותים בדרך הרגילה כתצואה מכל המשלשלים שהייתי לוקחת לפני האשפוז.
פרצתי בבכי, התחלתי לבכות ולרעוד וחטפתי ממש התקף חרדה. הרגשתי שאני מתמוטטת באמצע בית החולים וכולם רואים. התחרטתי שלא צמצמתי עוד יותר לפני האשפוז, כי אז לא הייתי נראית כזו נפוחה.
חזרתי למחלקה, קיבלתי חצי כדור קלונקס ועכשיו אני בהשגחה כי הצהרתי בפני האחיות שאני מרגישה לא בטוחה להישאר לבד.
כאילו זה לא מספיק, ביקשתי מהפסיכיאטרית להתחיל טיפול תרופתי, כפי שמזמן ניסו לתת לי ולא הסכמתי. היא לא הסכימה, אמרה שאני נראית לה בסדר גמור ולא צריכה טיפול תרופתי בינתיים ושאקח את הקלונקס (אנטי חרדתי ואנטי דכאוני) בינתיים במצבי חירום.
אני יודעת שזה טבעי שיש תנודות במצב הרוח, שזה טבעי שאני לא רגועה במאת האחוזים ובסך הכל אני מרגישה שעברתי התקדמות ענקית השבוע, אבל מרגישה שלא באמת נותנים לי את מלוא הטיפול הדרוש.
אני מאוד מבולבלת, מאוד טעונה, מאוד...לא יודעת. אני רק יודעת שקשה לי.
אני באשפוז כבר שבוע. האמת שעד עכשיו הייתי אפילו קצת בתחושה של "היי", הרגשתי שמצאתי את המקום שלי, שכאן אני צריכה להיות, נפתחתי אל הפסיכולוגית, אני עומדת בארוחות בהצלחה רבה, אני פעילה בקבוצות וכמעט כמעט כמעט שלא היו לי "דאונים" השבוע. יש לי כאן חברות שהן גב ומשענת עבורי ואני עבורן וגם הסופ"ש לא היה נורא בכלל. אני מרגישה שזו הדרך להחלמה, זו הדרך הנכונה.
היום יצאתי מהאשפוז לטובת בדיקה בתוך תל השומר ונפגשתי עם סבתא שלי שהייתה איתי. אחרי הבדיקה ניגשתי לקנות כמה דברים והקופאית בסופר אמרה "בשעה טובה, ילדת? את באת לקחת ערכת אחרי לידה נכון?"
היא לא יכולה לנחש, היא לא יכולה לדעת ובטח שלא לדמיין שאני נמצאת בסיטואציה הכל כך רגישה הזאת של אשפוז כרגע, מתמודדת עם העובדה שאני אוכלת ארבע ארוחות ביום, נפוחה ולא מצליחה להגיע אל השירותים בדרך הרגילה כתצואה מכל המשלשלים שהייתי לוקחת לפני האשפוז.
פרצתי בבכי, התחלתי לבכות ולרעוד וחטפתי ממש התקף חרדה. הרגשתי שאני מתמוטטת באמצע בית החולים וכולם רואים. התחרטתי שלא צמצמתי עוד יותר לפני האשפוז, כי אז לא הייתי נראית כזו נפוחה.
חזרתי למחלקה, קיבלתי חצי כדור קלונקס ועכשיו אני בהשגחה כי הצהרתי בפני האחיות שאני מרגישה לא בטוחה להישאר לבד.
כאילו זה לא מספיק, ביקשתי מהפסיכיאטרית להתחיל טיפול תרופתי, כפי שמזמן ניסו לתת לי ולא הסכמתי. היא לא הסכימה, אמרה שאני נראית לה בסדר גמור ולא צריכה טיפול תרופתי בינתיים ושאקח את הקלונקס (אנטי חרדתי ואנטי דכאוני) בינתיים במצבי חירום.
אני יודעת שזה טבעי שיש תנודות במצב הרוח, שזה טבעי שאני לא רגועה במאת האחוזים ובסך הכל אני מרגישה שעברתי התקדמות ענקית השבוע, אבל מרגישה שלא באמת נותנים לי את מלוא הטיפול הדרוש.
אני מאוד מבולבלת, מאוד טעונה, מאוד...לא יודעת. אני רק יודעת שקשה לי.
