הדבורה מאיה
New member
כל כך מוזר....
כששמעתי שאכן אני משתחררת היום...ובכן, כמעט ולא ישנתי הלילה מרוב ציפיה. וכשהגיעה הבשורה...כל כך שמחתי... היתה לי כזו הקלה... אבל היא עברה כבר. כשעברתי בדרך ליד הבית של אלן...הכל חזר אלי בבום. כל כך מוזר היה סתם לחלוף שם, מבלי לראות אותו... עברתי איפה שהייתה התאונה. במקום בו נלקח ממני חלק כל כך משמעותי מליבי... היה לי נורא לעבור שם ולחשוב שהנה - אני ממשיכה בדרך לכנרת שלי...הביתה. והוא...כנראה שגם הוא היה בדרך לכאן. אבל הוא לא הגיע. אכלתי עם אבא צהריים ליד הים...במקום בו תמיד ישבנו. כל כך מוזר לחזור ללעוס...הלסת שלי כואבת, כאילו היא כבר לא רגילה. והנה - אני כאן..בבית...במקום בו כל כך רציתי להיות בימים האחרונים. אבל משהו חסר. משהו מוזר. תחושה לא ברורה... כאילו זה לא ממש הבית שלי...שאני מכירה. אולי זה רק עניין של זמן... אולי זה כי אני מבולבלת פתאום...לא יודע בדיוק למה. אבל אני מרגישה כאילו איזו יד ניסתרת תופסת לי את הלב...חזק חזק...ולוחצת. סוחטת את מה שנשאר מליבי עד הסוף...עד שלא ישאר כלום. כואב לי כל כך. ואני לא ממש יודעת מה לעשות עם הכאב הזה. אני אנסה ללכת לנוח קצת...לעשות סדר בראש המבולגן שלי. באיזשהו מקום אני מרגישה דומה למה שהיה ממש אחרי...הטשטוש הזה, הלא ברור. מקווה שזה יעבור מהר. סליחה אם יצא לי הכל כל כך מבולגן...אני לא ממש מוצאת איפה הרגליים ואיפה הידיים...ובעיקר איפה הלב. הוא ברח לו...נעלם למקום לא ידוע. ואני צריכה אותו כאן, איתי...אחרת לא אוכל להמשיך. אלן שלי...אוהבת אותך כל כך. ומתגעגעת...מתגעגעת להיות אדם שלם...ולא חצי מאיה כמו שאני עכשיו. בלעדייך... אני חצי בן-אדם בלעדייך...אני בעצם כלום.
כששמעתי שאכן אני משתחררת היום...ובכן, כמעט ולא ישנתי הלילה מרוב ציפיה. וכשהגיעה הבשורה...כל כך שמחתי... היתה לי כזו הקלה... אבל היא עברה כבר. כשעברתי בדרך ליד הבית של אלן...הכל חזר אלי בבום. כל כך מוזר היה סתם לחלוף שם, מבלי לראות אותו... עברתי איפה שהייתה התאונה. במקום בו נלקח ממני חלק כל כך משמעותי מליבי... היה לי נורא לעבור שם ולחשוב שהנה - אני ממשיכה בדרך לכנרת שלי...הביתה. והוא...כנראה שגם הוא היה בדרך לכאן. אבל הוא לא הגיע. אכלתי עם אבא צהריים ליד הים...במקום בו תמיד ישבנו. כל כך מוזר לחזור ללעוס...הלסת שלי כואבת, כאילו היא כבר לא רגילה. והנה - אני כאן..בבית...במקום בו כל כך רציתי להיות בימים האחרונים. אבל משהו חסר. משהו מוזר. תחושה לא ברורה... כאילו זה לא ממש הבית שלי...שאני מכירה. אולי זה רק עניין של זמן... אולי זה כי אני מבולבלת פתאום...לא יודע בדיוק למה. אבל אני מרגישה כאילו איזו יד ניסתרת תופסת לי את הלב...חזק חזק...ולוחצת. סוחטת את מה שנשאר מליבי עד הסוף...עד שלא ישאר כלום. כואב לי כל כך. ואני לא ממש יודעת מה לעשות עם הכאב הזה. אני אנסה ללכת לנוח קצת...לעשות סדר בראש המבולגן שלי. באיזשהו מקום אני מרגישה דומה למה שהיה ממש אחרי...הטשטוש הזה, הלא ברור. מקווה שזה יעבור מהר. סליחה אם יצא לי הכל כל כך מבולגן...אני לא ממש מוצאת איפה הרגליים ואיפה הידיים...ובעיקר איפה הלב. הוא ברח לו...נעלם למקום לא ידוע. ואני צריכה אותו כאן, איתי...אחרת לא אוכל להמשיך. אלן שלי...אוהבת אותך כל כך. ומתגעגעת...מתגעגעת להיות אדם שלם...ולא חצי מאיה כמו שאני עכשיו. בלעדייך... אני חצי בן-אדם בלעדייך...אני בעצם כלום.