"כל המשנה- ידו על התחתונה" (ב"מ ו)
" ...שוב הרגשתי שההתעלמות המכוונת, קשורה קשר בל יינתק לשינוי המהותי שעשיתי בחיי. "בת האלוהים המרדנית היא מוזרה בפני עצמה", כך כנראה אמרו לעצמם העוסקים בדבר, "שהרי, לו היתה נורמלית, הייתה נשארת חרדית ולא מחפשת שינוי בחיים". לכן, התייחסו לדבריי כאל עוד דבר מוזר." חידה לקוראים: נחשו נא מי הם "העוסקים בדבר"? א) הרב שמואל אוייערבך בדבריו לפורום האברכים המצומצם שהתכנס לדון האם לקבל את בנה של בת האלוהים לחיידר "דרך תבונה" ב) עסקני "דגל התורה" כשהתבקשו לחתום על תעודת שפיות לבת האלוהים לצורך קבלה לשכונת "אויסקרוצענוואסר" בנאות-בכרפלד בקריית ספר. ג) שמשי בית הדין הגדול של כל מקהלות האשכנזים, כשהעירו את גאב"ד העדה החרדית מלנמנם ליד דוכן העדים וסיפרו לו על בקשתה המוזרה של "בת האלוהים" לפתוח חנות לממכר קוגעל כשר לפסח בכיכר השבת. ד) פקידות הסעד לסדרי דין שמונו ע"י מדינת ישראל לטפל בהוצאת ילדיה של "בת האלוהים" מאביהם המתעלל. בין הפותרים נכונה תוגרל פגישה חד פעמית עם טוען רבני שהיה פעם רבה רפורמית ועכשיו מייצג יוצאים בשאלה. ועכשיו ברצינות. את הדברים האלה, שמיוחסים לפקידות הסעד של מדינת ישראל, קראתי בבלוג המקסים והעצוב של "בת האלוהים". והם החזירו אותי בבת אחת למציאות שככל הנראה לא מוכרת לרובכם, ואני מקווה שגם לא תתקלו בה לעולם. בניגוד לאיש הפשוט שאתם פוגשים ברחוב. זה שאומר לכם "איזה אומץ! איזו תעוזה! יצאת בשאלה? כל הכבוד!" הגופים המשפטיים לא ממש אוהבים (בלשון המעטה) את החוזרים בשאלה. מפתיע, אבל נכון לחלוטין. וכמו שאומר חיים הכט: "מקומם? מאד מקומם! אני מדבר בעיקר על דיונים העוסקים בנושא כאוב נורא של הסדרי ראיה או משמורת של ילדים משותפים ליוצאים ולחרדים. מלבד השופטים (שתיכף נגיע גם אליהם) והפסיכולוגים, מרבית הממליצים בתחום הזה הן פקידות סעד לסדרי דין. שלמרות השם הארוך והמפוצץ שהדביקו להן מדובר בנשים שסיימו לימודי מקצוע שאיך לומר... דרישות הקדם שלו באוניברסיטה הן כמעט הנמוכות ביותר. כך או כך מדובר בנשים "רגילות". עם חשיבה נורמלית ובורגנית. בפעם הראשונה שיצא לי לחוות פנים אל פנים את החשדנות הסוציאלית הזו, הייתי בהלם! לא האמנתי שאשה חילונית, שמייצגת את הציבור שממנו אני רגיל לקבל הערכה וכבוד, מתייחסת אלי בחשדנות שאינה ניתנת לתיאור. כשנתקלתי בתופעה אצל השופטת כבר הייתי מנוסה יותר, אבל סהדי במרומים שאחרי שנפגשתי עם הפסיכיאטר הראשי , שהוא הממליץ הבכיר לבית המשפט, הרגשתי שבעטו לי הכי חזק שאפשר במקום הכי רגיש. כל דימוי או סופרלטיב לא יצליח לתאר את ההלם, שממנו יצאתי רק אחרי שעות על גבי שעות של צעקות ודיבורים עם החברים שהתנדבו לבוא, עם ההורים, עם יוצאים, ועם כל מי שהיה מוכן לשמוע. אז הנה לכם חברים האמת המרה: כשמדובר בילדים, המערכת רוצה אותנו יציבים. כבדים, בורגנים, נטולי תהפוכות. חזרה בשאלה היא מטבעה בדיוק ההפך. מה שהופך כמעט כל חוזר בשאלה לאנדרדוג. מקומם? מאד מקומם. את העובדות הסוציאליות לא מעניין מתי הרגשת לראשונה שאין אלוהים, אם בכלל. יש להם ילד בן חמש להכריע לגביו, והן מחפשות הכי מהר את ההורה הכי יציב בתמונה - וזה לא אתה. כי מצד אחד מופיע, או מופיעה איש או אישה חרדי. נע באותו מסלול באיטיות של טנק וביציבות של מצבה בבית קברות. בורגני, כבד גוף, גביני עינין מכווצים, זקנו ארוך ונותן לו ארשת חשיבות, הוא מלמד בחיידר, או רב בישיבה (ולך תסביר לה שמקלט מאוכלס בשבבניקים זו לא ממש ישיבה) מעודו לא סטה מהמסלול. ואם מדובר באישה? אוהוהו! היא מארחת את העובדת הסוציאלית בביתה המטופח בשכונת רמות ברכפעלד. ריח הצימעס מהסירים של שבת, ועוגת שמרים מתבשמת בתנור. בחדר הפנימי משחקים שלושה ילדים (אתם כבר גרושים שנתיים לא?) מבעלה החדש. היא מאירת פנים, כבדת אגן, רחבת שמלה, וכל כולה אומרת יציבות, ביתיות, וביטחון. גם באלוהים. ואתה? אתה מין "פריק" מוזר. בן שלושים וחמש שנראה בן חמש עשרה. לבוש בבגדים שגם הבחורות שיוצאות איתך לדייט מרגישות שלא נולדת איתם. אתה גר בדירה שכורה ב... רגע... תל אביב לא? אה עכשי וכבר לא? אז פתח תקווה? לא? זה היה בשנה שעברה.. רמת גן... אה כן.... אני רושמת.. שלושה שותפים... אחד בצבא... לפעמים אתה כבר ותיק בעבודה, אבל הרבה פעמים אתה לא כל כך יודע במה אתה עובד. כי את האומץ להתחיל ללמוד קולנוע בגיל שלושים קיבלת רק אחרי שעבדת שלוש שנים כמנהל משמרת ב"ארומה" ועוד שנתיים כתומך אינטרנט בכיר. ועכשיו, בדיוק עכשיו אתה בין-לבין. מחפש מה לעשות עם עצמך עד שייסתיימו הלימודים. מנסה לתחזק את הקטנוע שמתקלקל כל שני וחמישי, לא לריב עם השותפים, ובקיצור - איש יציב ואבא למופת! כל מה שילד בגיל עשר צריך לבקש... (המשך מגיע)
" ...שוב הרגשתי שההתעלמות המכוונת, קשורה קשר בל יינתק לשינוי המהותי שעשיתי בחיי. "בת האלוהים המרדנית היא מוזרה בפני עצמה", כך כנראה אמרו לעצמם העוסקים בדבר, "שהרי, לו היתה נורמלית, הייתה נשארת חרדית ולא מחפשת שינוי בחיים". לכן, התייחסו לדבריי כאל עוד דבר מוזר." חידה לקוראים: נחשו נא מי הם "העוסקים בדבר"? א) הרב שמואל אוייערבך בדבריו לפורום האברכים המצומצם שהתכנס לדון האם לקבל את בנה של בת האלוהים לחיידר "דרך תבונה" ב) עסקני "דגל התורה" כשהתבקשו לחתום על תעודת שפיות לבת האלוהים לצורך קבלה לשכונת "אויסקרוצענוואסר" בנאות-בכרפלד בקריית ספר. ג) שמשי בית הדין הגדול של כל מקהלות האשכנזים, כשהעירו את גאב"ד העדה החרדית מלנמנם ליד דוכן העדים וסיפרו לו על בקשתה המוזרה של "בת האלוהים" לפתוח חנות לממכר קוגעל כשר לפסח בכיכר השבת. ד) פקידות הסעד לסדרי דין שמונו ע"י מדינת ישראל לטפל בהוצאת ילדיה של "בת האלוהים" מאביהם המתעלל. בין הפותרים נכונה תוגרל פגישה חד פעמית עם טוען רבני שהיה פעם רבה רפורמית ועכשיו מייצג יוצאים בשאלה. ועכשיו ברצינות. את הדברים האלה, שמיוחסים לפקידות הסעד של מדינת ישראל, קראתי בבלוג המקסים והעצוב של "בת האלוהים". והם החזירו אותי בבת אחת למציאות שככל הנראה לא מוכרת לרובכם, ואני מקווה שגם לא תתקלו בה לעולם. בניגוד לאיש הפשוט שאתם פוגשים ברחוב. זה שאומר לכם "איזה אומץ! איזו תעוזה! יצאת בשאלה? כל הכבוד!" הגופים המשפטיים לא ממש אוהבים (בלשון המעטה) את החוזרים בשאלה. מפתיע, אבל נכון לחלוטין. וכמו שאומר חיים הכט: "מקומם? מאד מקומם! אני מדבר בעיקר על דיונים העוסקים בנושא כאוב נורא של הסדרי ראיה או משמורת של ילדים משותפים ליוצאים ולחרדים. מלבד השופטים (שתיכף נגיע גם אליהם) והפסיכולוגים, מרבית הממליצים בתחום הזה הן פקידות סעד לסדרי דין. שלמרות השם הארוך והמפוצץ שהדביקו להן מדובר בנשים שסיימו לימודי מקצוע שאיך לומר... דרישות הקדם שלו באוניברסיטה הן כמעט הנמוכות ביותר. כך או כך מדובר בנשים "רגילות". עם חשיבה נורמלית ובורגנית. בפעם הראשונה שיצא לי לחוות פנים אל פנים את החשדנות הסוציאלית הזו, הייתי בהלם! לא האמנתי שאשה חילונית, שמייצגת את הציבור שממנו אני רגיל לקבל הערכה וכבוד, מתייחסת אלי בחשדנות שאינה ניתנת לתיאור. כשנתקלתי בתופעה אצל השופטת כבר הייתי מנוסה יותר, אבל סהדי במרומים שאחרי שנפגשתי עם הפסיכיאטר הראשי , שהוא הממליץ הבכיר לבית המשפט, הרגשתי שבעטו לי הכי חזק שאפשר במקום הכי רגיש. כל דימוי או סופרלטיב לא יצליח לתאר את ההלם, שממנו יצאתי רק אחרי שעות על גבי שעות של צעקות ודיבורים עם החברים שהתנדבו לבוא, עם ההורים, עם יוצאים, ועם כל מי שהיה מוכן לשמוע. אז הנה לכם חברים האמת המרה: כשמדובר בילדים, המערכת רוצה אותנו יציבים. כבדים, בורגנים, נטולי תהפוכות. חזרה בשאלה היא מטבעה בדיוק ההפך. מה שהופך כמעט כל חוזר בשאלה לאנדרדוג. מקומם? מאד מקומם. את העובדות הסוציאליות לא מעניין מתי הרגשת לראשונה שאין אלוהים, אם בכלל. יש להם ילד בן חמש להכריע לגביו, והן מחפשות הכי מהר את ההורה הכי יציב בתמונה - וזה לא אתה. כי מצד אחד מופיע, או מופיעה איש או אישה חרדי. נע באותו מסלול באיטיות של טנק וביציבות של מצבה בבית קברות. בורגני, כבד גוף, גביני עינין מכווצים, זקנו ארוך ונותן לו ארשת חשיבות, הוא מלמד בחיידר, או רב בישיבה (ולך תסביר לה שמקלט מאוכלס בשבבניקים זו לא ממש ישיבה) מעודו לא סטה מהמסלול. ואם מדובר באישה? אוהוהו! היא מארחת את העובדת הסוציאלית בביתה המטופח בשכונת רמות ברכפעלד. ריח הצימעס מהסירים של שבת, ועוגת שמרים מתבשמת בתנור. בחדר הפנימי משחקים שלושה ילדים (אתם כבר גרושים שנתיים לא?) מבעלה החדש. היא מאירת פנים, כבדת אגן, רחבת שמלה, וכל כולה אומרת יציבות, ביתיות, וביטחון. גם באלוהים. ואתה? אתה מין "פריק" מוזר. בן שלושים וחמש שנראה בן חמש עשרה. לבוש בבגדים שגם הבחורות שיוצאות איתך לדייט מרגישות שלא נולדת איתם. אתה גר בדירה שכורה ב... רגע... תל אביב לא? אה עכשי וכבר לא? אז פתח תקווה? לא? זה היה בשנה שעברה.. רמת גן... אה כן.... אני רושמת.. שלושה שותפים... אחד בצבא... לפעמים אתה כבר ותיק בעבודה, אבל הרבה פעמים אתה לא כל כך יודע במה אתה עובד. כי את האומץ להתחיל ללמוד קולנוע בגיל שלושים קיבלת רק אחרי שעבדת שלוש שנים כמנהל משמרת ב"ארומה" ועוד שנתיים כתומך אינטרנט בכיר. ועכשיו, בדיוק עכשיו אתה בין-לבין. מחפש מה לעשות עם עצמך עד שייסתיימו הלימודים. מנסה לתחזק את הקטנוע שמתקלקל כל שני וחמישי, לא לריב עם השותפים, ובקיצור - איש יציב ואבא למופת! כל מה שילד בגיל עשר צריך לבקש... (המשך מגיע)