כל הלילה ...היא שכבה
לידי, מכורבלת , זרועותי עטפו אותה . הידקתי את אחיזתי. ``את לא נותנת לי לנשום...`` צחקה, ``אין לי אויר...רגעעעעע`` צחוקה התגלגל כקול פעמונים נדיר. צלול ברור. הבטתי בה. עיניה בעלות הגוון הכחול ירקרק הביטו בי מבעד לחשכה. מרצדות, צוחקות זכות, תמימות.
``דיייייי , תפסיקי - מה קורה לך? כולה מה...חצי שנה ו..אני כאן בחזרה...טוב לא ממש בטוח...אבל נכון לעכשיו זה התכנון, אז יאללה בואי, תני נשיקה - ונלך לישון``.
אחיזתי התהדקה. לא רוצה...לא רוצה...הרגשתי כמו תינוקת בת שנה שמונעים ממנה סוכריה טעימה. רואה את צבעה האדום...העיניים בוהקות, הטעם בפה כבר כל כך ברור ומוחשי...המתיקות , הלשון מלקקת שפתיים...ו...אופס..הסוכריה נעלמה.
``תבטיחי לי ש...`` אני אומרת והיא מביטה בי שוב וקוראה בהטעמה בקולה
``נו, אמאאאאא``...חיבקה אותי ונרדמה.
ליטפתי את פניה היפות, את שערה הארוך הדבשי, אימצתי אותה אל ליבי.
ילדה יפה שלי : הכל פתוח בפנייך. אז מה אם אני קצת דומעת. אז מה אם אני מתקרצצת. כל שניה איתך זו חוויה. כל שניה איתך זו התחלה חדשה.
כי את ילדה שלי יפה - התום בהתגלמותו, הראשוניות, ההתחלה, החום , האהבה.
כולם אומרים לי: ``זה טבעו של עולם..ילדים גדלים ופורחים מן הקן, סימן שגידלת ילדים בריאים...סימן שנתת הכוונות נכונות בחיים``
אבל אני - מה איכפת לי אם זה טבעו של עולם. אם ילדים פורחים מן הקן.
לא רוצה להיות אמא מבינה. רוצה להיות אמא רעה. כזו שלא מקשיבה.
כזו נודניקית שמציקה...אבל אז מה...
אז הם היו נשארים???
טוד, די, השתפכתי מספיק (מן הסתם עוד יהיו כאלה גם בעתיד...)
לידי, מכורבלת , זרועותי עטפו אותה . הידקתי את אחיזתי. ``את לא נותנת לי לנשום...`` צחקה, ``אין לי אויר...רגעעעעע`` צחוקה התגלגל כקול פעמונים נדיר. צלול ברור. הבטתי בה. עיניה בעלות הגוון הכחול ירקרק הביטו בי מבעד לחשכה. מרצדות, צוחקות זכות, תמימות.
``דיייייי , תפסיקי - מה קורה לך? כולה מה...חצי שנה ו..אני כאן בחזרה...טוב לא ממש בטוח...אבל נכון לעכשיו זה התכנון, אז יאללה בואי, תני נשיקה - ונלך לישון``.
אחיזתי התהדקה. לא רוצה...לא רוצה...הרגשתי כמו תינוקת בת שנה שמונעים ממנה סוכריה טעימה. רואה את צבעה האדום...העיניים בוהקות, הטעם בפה כבר כל כך ברור ומוחשי...המתיקות , הלשון מלקקת שפתיים...ו...אופס..הסוכריה נעלמה.
``תבטיחי לי ש...`` אני אומרת והיא מביטה בי שוב וקוראה בהטעמה בקולה
``נו, אמאאאאא``...חיבקה אותי ונרדמה.
ליטפתי את פניה היפות, את שערה הארוך הדבשי, אימצתי אותה אל ליבי.
ילדה יפה שלי : הכל פתוח בפנייך. אז מה אם אני קצת דומעת. אז מה אם אני מתקרצצת. כל שניה איתך זו חוויה. כל שניה איתך זו התחלה חדשה.
כי את ילדה שלי יפה - התום בהתגלמותו, הראשוניות, ההתחלה, החום , האהבה.
כולם אומרים לי: ``זה טבעו של עולם..ילדים גדלים ופורחים מן הקן, סימן שגידלת ילדים בריאים...סימן שנתת הכוונות נכונות בחיים``
אבל אני - מה איכפת לי אם זה טבעו של עולם. אם ילדים פורחים מן הקן.
לא רוצה להיות אמא מבינה. רוצה להיות אמא רעה. כזו שלא מקשיבה.
כזו נודניקית שמציקה...אבל אז מה...
אז הם היו נשארים???
טוד, די, השתפכתי מספיק (מן הסתם עוד יהיו כאלה גם בעתיד...)