כתבתי משהו
(אני מרגישה פה כמו בבית, אולי זה פאתטי, אבל אני רואה בכם משפחה. כתבתי משהו כדי להביע מעט מהכאב שלי עכשיו. אני יודעת שזה ממש לא מנושאי הפורום אבל ממש מרגישה צורך לכתוב את זה כאן. אנא הבינו.) והיום זה נגע. בכל פעם כשהחדשות הופכות להיות אינטנסיביות כאלו עם דיווח מהשטח וגל פתוח אני מאמינה שזה לא ייגע בי שוב. והיום זה נגע. בפעם הראשונה שזה נגע, לא ידעתי מה זה בכלל. לא היו פיגועים בארץ אפילו עוד לא קראו להם פיגועים קראו להם פיצוצים. והייתי בת 12 בפעם השניה זה עדיין לא היה פיגוע, זה היה מטען חבלה. וכבר הייתי בת 19 והצלקות, חרוטות בנשמה. והחלטתי, שזהו. בפעם השלישית זה לא ייגע בי. הייתי אופטימית ידעתי שהסיכוי שמישהו קרוב יקבל סרטן גבוה פי מיליון מהנגיעה השלישית הזו והיום זה נגע שוב. היום הוא נגע. כמו לנקום על הפעמים הקודמות לא הספיקה למפלצת נגיעה קלה לא. לא הספיקה לה שריטה. המפלצת יודעת שצלקת לא תהרוס את האופטימיות שלי המפלצת יודעת ששריטה לא תיקח ממני את הצחוק אז היום באה הנגיעה השלישית נוראה מקודמותיה. כי היום אני לא צריכה להתמודד עם כאב פיזי היום הנגיעה הזו לקחה ילדה לקחה ילדה שהיא פרח לעצמה. המפלצת לקחה אותה. לתמיד ובא לי לבכות אבל הדמעות נתקעות בגרון ובא לי לצרוח אבל אין לי קול ובא לי למות. כן. למות. אבל אני חיה. המפלצת תצטרך להתאמץ יותר כדי להרוג אותי אבל מה שמפחיד אותי זה שהיא מתאמצת. ובא לי לבכות. ובא לי לצרוח ובא לי למות.