חתולה במגפיים לה לה לה
New member
כל הזמן לא מרוצים
מה עושים כששני בני הזוג כל הזמן מתוסכלים אחד מהשני? משבר הילד שנולד (עוד מעט בן שנתיים) שהתגלגל ממשבר אישי שלי (חצי דכאון אחרי לידה) למשבר זוגי עמוק. + משבר כלכלי שלא נותן אופציה לרענון. לא לטיפול זוגי ולא לחופשה לבד וגם לא ליציאות בתור משפחה.
כמעט אפס פעילויות יחד מחוץ לבית, חוץ מעבודה וסידורים.
המצב כרגע שאין אוויר. מחניק ומעיק. כל הזמן מאשימים אחד את השני. התרחקנו מאד, אני לא מרוצה וגם הוא, גם כשכבר מתקרבים זה מרגיש אנמי. אבדה התקשורת הטובה, אבדה התשוקה. לפעמים יש סקס טוב ומספק, רוב הזמן בקושי מקיימים יחסי מין. עצלנות כזאת.
פעם הוא יזם כל הזמן, היה מחזר המון. היום מתלונן שאני לא יוזמת ונמאס לו ליזום... גם פעם כמעט לא יזמתי וזה לא הפריע לו.. היום זה אחרת. אני נראת טוב מאד, חזרתי למשקל של לפני הלידה, אני מקפידה על כושר, מתחילים איתי המון וכל הזמן! תמיד חושבים שהבן שלי ואני אחים. אני בת 27 עוד מעט ואנשים מתפלאים כי אני נראת בת 18-19 וכל הזמן מחמיאים לי. הוא כמעט ולא.
גם אני נהייתי מעצבנת כלפיו, לא מתנהגת בצורה אוהבת, כועסת הרבה, מסתובבת בבית עם פרצוף חמןץ.
הוא כל הזמן יורד עליי שאני לא מנקה מספיק, שלא מבשלת מספיק. זה ממש לא נכון אבל הוא כל הזמן משווה אותי לאמא שלו שהבית שלה תמיד מתוקתק.
אני מתלוננת מנגד שהוא לא עוזר בבית, ממש לא עושה כלום אלא אם כן אני מתחילה סצינה ויוצאת עליו ואז הוא עושה במרמור ועצבים.
אף פעם לא דואג לי בכלל. גם שעברתי איזשהו ניתוח קטן באצבע הוא כמעט ולא התייחס לזה ובקושי עזר לי.
עם הילד הוא מתפקד לסירוגין בימים החופשיים שלו. כן משחק איתו, או מוציא אותו מהבית שאני אנוח פה ושם. לוקח לקניות, או לאמא שלו.
אבל גם זה אחרי מאבקים...
רוב הזמן כשהכל רגוע אנחנו דיי חיים בנפרד, כל אחד והסמארטפון/אייפד שלו, הולכים לישון בשעות שונות (חוץ מפעם ב) וקמים בשעות שונות.
הוא עובד מאד קשה וממש בלחץ מהמצב הכלכלי, ולכן בשביל לחסוך בקרוב אנחנו עוברים לגור אצל חמתי. אני יודעת שזה עלול לחסל אותנו אבל אין לנו ברירות.
דיברנו מספר פעמים על גירושים, אבל זה אף פעם לא היה ברצינות.
אני מאד אוהבת אותו, אבל מתחילה לפתח מן אפטיות לגורלנו. תחושה של תבוסה, ״יהיה מה שיהיה״ ואני לא רוצה לחיות ככה.
פעם היינו זוג יונים. ואני לא רוצה לחיות כך את חיי, אני עוד צעירה, אני רוצה לחוות, להתרגש, לצחוק ולהרגיש.
ובזמן האחרון הפסקתי להרגיש. חוץ מכעס אולי. כאילו משהו בי מת. וזה מדאיג אותי כי זה ממש לא בריא, אבל זה מן מנגנון הגנה כלפיי החיים האלה שנוצרו לי.
אולי דכאון כלשהו. והבעיה הכי גדולה שלי, היא שאני יודעת שלטנגו צריך שניים. ומאד מודעת לחלק שלי במצב, אבל פשוט אין לי כוח לשנות. אין לי כוח. אני יודעת שאם אני אשתנה ואתאמץ, גם הוא יעשה שינויים. אבל כאילו ריק לי בפנים. רק בא לי איזה 3 ימים על אי בודד לנקות את הראש. כי אני מרגישה ממש מרוקנת.
הגיגים, עצות, וכו יתקבלו בברכה.
מה עושים כששני בני הזוג כל הזמן מתוסכלים אחד מהשני? משבר הילד שנולד (עוד מעט בן שנתיים) שהתגלגל ממשבר אישי שלי (חצי דכאון אחרי לידה) למשבר זוגי עמוק. + משבר כלכלי שלא נותן אופציה לרענון. לא לטיפול זוגי ולא לחופשה לבד וגם לא ליציאות בתור משפחה.
כמעט אפס פעילויות יחד מחוץ לבית, חוץ מעבודה וסידורים.
המצב כרגע שאין אוויר. מחניק ומעיק. כל הזמן מאשימים אחד את השני. התרחקנו מאד, אני לא מרוצה וגם הוא, גם כשכבר מתקרבים זה מרגיש אנמי. אבדה התקשורת הטובה, אבדה התשוקה. לפעמים יש סקס טוב ומספק, רוב הזמן בקושי מקיימים יחסי מין. עצלנות כזאת.
פעם הוא יזם כל הזמן, היה מחזר המון. היום מתלונן שאני לא יוזמת ונמאס לו ליזום... גם פעם כמעט לא יזמתי וזה לא הפריע לו.. היום זה אחרת. אני נראת טוב מאד, חזרתי למשקל של לפני הלידה, אני מקפידה על כושר, מתחילים איתי המון וכל הזמן! תמיד חושבים שהבן שלי ואני אחים. אני בת 27 עוד מעט ואנשים מתפלאים כי אני נראת בת 18-19 וכל הזמן מחמיאים לי. הוא כמעט ולא.
גם אני נהייתי מעצבנת כלפיו, לא מתנהגת בצורה אוהבת, כועסת הרבה, מסתובבת בבית עם פרצוף חמןץ.
הוא כל הזמן יורד עליי שאני לא מנקה מספיק, שלא מבשלת מספיק. זה ממש לא נכון אבל הוא כל הזמן משווה אותי לאמא שלו שהבית שלה תמיד מתוקתק.
אני מתלוננת מנגד שהוא לא עוזר בבית, ממש לא עושה כלום אלא אם כן אני מתחילה סצינה ויוצאת עליו ואז הוא עושה במרמור ועצבים.
אף פעם לא דואג לי בכלל. גם שעברתי איזשהו ניתוח קטן באצבע הוא כמעט ולא התייחס לזה ובקושי עזר לי.
עם הילד הוא מתפקד לסירוגין בימים החופשיים שלו. כן משחק איתו, או מוציא אותו מהבית שאני אנוח פה ושם. לוקח לקניות, או לאמא שלו.
אבל גם זה אחרי מאבקים...
רוב הזמן כשהכל רגוע אנחנו דיי חיים בנפרד, כל אחד והסמארטפון/אייפד שלו, הולכים לישון בשעות שונות (חוץ מפעם ב) וקמים בשעות שונות.
הוא עובד מאד קשה וממש בלחץ מהמצב הכלכלי, ולכן בשביל לחסוך בקרוב אנחנו עוברים לגור אצל חמתי. אני יודעת שזה עלול לחסל אותנו אבל אין לנו ברירות.
דיברנו מספר פעמים על גירושים, אבל זה אף פעם לא היה ברצינות.
אני מאד אוהבת אותו, אבל מתחילה לפתח מן אפטיות לגורלנו. תחושה של תבוסה, ״יהיה מה שיהיה״ ואני לא רוצה לחיות ככה.
פעם היינו זוג יונים. ואני לא רוצה לחיות כך את חיי, אני עוד צעירה, אני רוצה לחוות, להתרגש, לצחוק ולהרגיש.
ובזמן האחרון הפסקתי להרגיש. חוץ מכעס אולי. כאילו משהו בי מת. וזה מדאיג אותי כי זה ממש לא בריא, אבל זה מן מנגנון הגנה כלפיי החיים האלה שנוצרו לי.
אולי דכאון כלשהו. והבעיה הכי גדולה שלי, היא שאני יודעת שלטנגו צריך שניים. ומאד מודעת לחלק שלי במצב, אבל פשוט אין לי כוח לשנות. אין לי כוח. אני יודעת שאם אני אשתנה ואתאמץ, גם הוא יעשה שינויים. אבל כאילו ריק לי בפנים. רק בא לי איזה 3 ימים על אי בודד לנקות את הראש. כי אני מרגישה ממש מרוקנת.
הגיגים, עצות, וכו יתקבלו בברכה.
