כל דבר בא בזמנו,
באם אני עובד עליו. על הנושא המדובר.
כל אחד מתמודד בדרכו המתאימה לו.
כל אחד "ממציא" (מוצא) את השביל הנכון בדרך של חייו.
אנו לא ממציאים את הגלגל, בעובדה שאבדנו את אהוב לבנו.
כיום יש ידע על התהליכים שנפשנו עוברת וצפויה לעבור (בד"כ).
אך אנו כן "ממציאים את הגלגל" לעצמנו.
איך אנו נמצא את הדרך שלנו לצאת מהתהום השחורה אליה נפלנו, לפתע פתאום?
.
בתחילת הדרך, כעבור מספר חודשים, נודע לי,
שהכאב הנורא והאיום שאני חווה, הוא טבעי.
מתאים שאחווה אותו, משום שאני עובר משבר איום ונורא.
אפשר לדמה זאת, לרעידת אדמה שהחיים שלי ספגו.
המצב שאני כואב את הכאב, זו ההתמודדות בעובדן (כמדומני שהיתה גם הגדרה שזו "גדילה", שלא התחברתי אליה בזמנו)
כך שזו הייתה בשורה טובה-ולא טובה בשבילי.
העובדה שזה "טבעי" - הרגיעה אותי.
יופי שאני לא לבד בתחושות שלי.
אך הבשורה הרעה, הייתה ש"זה מה יש".
בעצם, "אין שום פתרון קסם" למצב הנוראי בו אני נמצא.
אין שום "הוקוס פוקוס".
יש את הכאב..
הכאב הוא זמני.
הוא נוראי ו"טוטלי" (נותן תחושה של מוחלטות) - אך אינו כזה.
אינו לתמיד.
(שזו הייתה לי בשורה טובה מאוד, מרגיעה מאוד).
בחלוף השנים (כמדומני כ-4 שנים), הגעתי למצב שדימיתי את כאב האובדן שחוויתי, לכאב של "שורף" לאחר ששם חומר מחטא על פצע פתוח.
כשילדי היו עוללים, נפצעו ושמתי להם משחה, אמרו ש"שורף", (או לפעמים הסברתי תוך כדי מריחת המשחה) - ש"שורף" זה טוב, משום שזה סימן שהחיידקים הרעים נהרגים. כך הפצע יתרפה מהר יותר, ובפחות כאב.
בדומה, המצב אצלינו, בנפשנו השבורה, הרצוצה, הכואבת המדממת את המציאות אליה נקלענו.
איפשור הרגשת הכאב, הינה ההתמודדות, המקצרת את זמן ההתמודדות באובדן הנורא שלנו.
כך אני הגעתי, לאחר ההבנה הכואבת - שהכאב בא והולך כרצונו, ואני לא קשור לכך.
אז הגעתי למצב שאמרתי לעצמי ש"כואב זה טוב".
כנראה זה מה שאני צריך כעת - אחרת לא היה בא אלי.
וידעתי, שכשנפשי לא תזדקק לו, הוא ילך.
ואמנם כך היה.
הגעתי לנקודה שהפסקתי להתנגד לקיומו של הכאב הזה אצלי.
(משום שנוכחתי שזה לא עוזר לי. אני"טוחן מים")
אמרתי לעצמי, "אני כואב סימן שאני בכיוון הנכון. כיוון של הפסקת הכאב".
בעצם, אפשור תחושת הכאב, יגרום לו לעזוב אותי.
זה בסדר, אני עושה את הדבר הנכון. אני כואב את הכאב.
הפסקתי להתנגד לו.
הפסקתי לפחד ממנו.
אני מביא עוד דוגמא, שבניגוד להרגשה "המוחלטת" של הכאב האיום, הנורא והקורע - המוחלטות שלו אינה לעולם ועד.
הוא משתנה, גם אנו משתנים.
כך שיתכן ויעזור, למתמודדים המתחילים שביננו, לזכור, שזו תקופה (ולנו שמכירים ויודעים את המצב - תזכורת לא תזיק).
תקופה קשה מאוד, אך יש לה התחלה, אמצע וסוף.
בסוף לא נחזור לתקופת ההתחלה.
נגיע לנקודה אחרת, בחיינו. נקודה של יותר רוגע ושלוה, עם יכולת לחוות שלווה ונחת - לצד הכאב.
הוא כבר יבוא לעיתים יותר רחוקות בעוצמתו החזקה מאוד, המשתלטת עלינו, עופפת וחונקת.
הינה מתמודדת ששיתפה לפני כששה חודשים, את התמודדותה באובדנה.
נושא תאריך מחבר/ת
עידכונים עם חיוך
29/07 23:26
hadarb
נושא : עידכונים עם חיוך
אז.....
אחריי שפרקתי כאן את תחושותיי ביום שישי, היה לי יום של שבר
אבל.... הזיכרון ניצח את הכל
ורני שלי איתי כל רגע נתון, והוא לוקח אותי יד ביד ומרים אותי
הלכתי לים בשישי בצהריים, קצת אחריי כתיבת הפוסט בפורום
הייתי שם עד 17:00, היה נהדר, חוף מדהים יש לי כאן
בתולי, מלא בצעירים, הייתי אני, שמשייה, מגבת וים
השתזפתי, טבלתי והיה לי טוב.....
וכשחזרתי הביתה נחתי קצת וכן... שוב היה לי עצוב
ולא רציתי לדבר עם אף אחד באמת.
כי אף אחד לא מכיר את הבדידות האיומה שלי
והגעגוע החונק הזה
והחלל הגדול
בשעה 20:10
הרגשתי שהוא איתי... אומר לי "יאללה, צאי... לכי להופעה, תתלבשי ותעופי"....
אז בחמש דקות התלבשתי....
ונסעתי לבנימינה לראות את ההופעה של תיסלם, אני עם עצמי
ואיתו בראש
נהגתי לשם, מה שפעם היה נראה לי לא הגיוני לעשות
ואספתי את הכרטיסים, קניתי לי כוס בירה (כי זה מה שהוא היה עושה)
ורקדתי עם עצמי לקול המוסיקה
והייתי גאה
כשנגמר.... בהדרן יצאתי כי לא רציתי להיתקע בפקקים
ועצרתי בדרך כי הייתי רעבה, התיישבתי על הבר והזמנתי סושי.
היה לי כייף לדעת שאני זו אני. מנצחת גם את עצמי
והוא היה איתי
והרגשתי לבד
אבל הייתי גאה
וחוויתי פעם ראשונה את עצמי
כשם שלא חוויתי מעולם.
