כל אחד

זיוי בת

New member
איחרתי

או שחגיגות סאדם עדיין נמשכות? פשוט חשבתי שזה נורא נחמד שהוא נולד ונקבר בכפר עוג'ה. העיראקים האלה משהו. מי קורא למקומות על שם מאכלים? [זיוי שרוצה שמישהו יראה לה איפה נמצא על המפה היישוב "ביצה הפוכה טוב טוב, בלי הריר הלבן ושרופה קצת בקצוות"]
 

זיוי בת

New member
טוב נו,

אני כנראה לבד במטבח הבוקר אז עוד כמה תהיות: מה ז'תומרת עוג'ה? עוג'ת שוקולד או עוג'ת תפוז עם בננות? למה העיראקים עושים חצי עבודה למה?
 

א י ל ה

New member
זה לא עניין של מאכלים

כמו שזה עניין של שירי ילדים. רכים הם העי-רקים ומלאי אהבה, ונוטים להעניק לעריהם שמות של מילות אהבה, בובות ושירי ילדים. את לא מכירה את שיר הילדים העירקי הידוע, "עוג'ה עוג'ה עוג'ה, במעקל נחוג'ה"? <אילה עם רווחים כבר מפזמת את "תכרית, מסמר, ניקח מהר, סוכה לבנות, ילדים ווא ילדות">
 

זיוי בת

New member
אז אם כבר הצטרפי אלי:

אין מסיבה בלי עוג'ה. אז איפה איפה איפה איפה העוג'ה? הנה הנה הנה הנה הנה הנה העוג'ה. [זיוי תורמת משהו להוויי של העיראקים הנוהרים עכשיו לקבר של סאדם בעוג'ה]
 

לי-אור.

New member
נו. והראל

סקאד יותר טוב?? סיפור קטן. כשהייתי ילדה רכה ומשופמת והסתובבתי ברחובות עוג'ה עם כבשת המחמד שלי- בטי -<במקור היה שמה פתי אבל אצלינו בעוג'ה לא מבטאים פ, ג ו-ש,ק,ר>, נהגנו אני וחבריי העוג'תיים לפזם בגאווה מזמורי חג עוג'תיים כשהמוטיב המרכזי היה חבלי כביסה, חבלים לטיפוס הרים וחבלי תלייה.כמו כן השיר הידוע "שני חברים יצאו לדרך בים בום בם" <במקור- פים פום פם> נכתב על ידי שני חבריי הטובים עודאי וכוס-איי שכבר בגיל חמש גידלו שפם לתפארת, מחקים את אביהם הנערץ ,סדאם. היינו מביטים בחלקת הקבר העוג'תי ובאבא סאדם היה אומר לבניו- "מי שיישאר בחיים אחרון, זוכה בחלקה הטובה". כולנו דמענו בהתרגשות. <לי-אור חושפת פיסת הסטוריה מרגשת.>
 

א י ל ה

New member
אכן

מרגש. דמעות בצבצו <במקור - פצפצו> בעיניי. כל כך יפה לראות פיסות היסטוריה שונות מפזורות שונות. אצלנו בפולין הכול היה אחרת. את עצמי אני זוכרת מסתובבת בעיירה כשענן השיער הסגול שלי מעטר את ראשי וחפיסת הקלפים שקיבלתי ליום הולדתי השני מנפחת את כיס שמלתי הפרחונית הנרכסת בכפתורים מקדימה, וכשהיינו חולפים על פני בית הקברות הקרוב למקום מגורינו היו המבוגרים בחבורה מביטים בנו במבטים כועסים ומאשימים וממלמלים, "אני כבר אנוח בקבר". אחחח, אלו היו ימים. <אילה עם רווחים, יושבת לבד בחושך>
 

זיוי בת

New member
כן,

זה באמת מרגש הסיפור. גם אצלנו בפולין [אבל במחוז אחר לגמרי] היינו מסתובבות הילדות בשמלות פרחוניות וכיסים מנופחים. בעיקר בשבתות היינו מסתובבות ככה. בעיקר בדרך לבית כנסת. זה היה נהדר לעבור בין הבתים ולהריח את הצ'ולנט והקוגל והבורשט. זה היה נעים להסתכל בהיחבא ובצנעה על בחורים יהודים צעירים שהקפוטות שלהם מתנפנפות ברוח. רק דבר אחד העכיר את נשמתנו הצעירה והצקצקנית [ככה זה בנות יהודיות פולניות. נולדות עם זה]: הגויים של שבת. צעירים יפי בלורית ומרהיבי עיניים היו עומדים בצדי הדרכים וצועקים לנו: "פוגרום, פוגרום". פעם אחת זה אפילו נגמר בבכי, אבל קשה לי לכתוב על זה. כואב עדיין. [זיוי גם כן כבר תנוח בקבר]
 

צאט ניק

New member
אכן

סיבורים בצצה <במקור סיפורים פצצה> יש לכן. כשלעצמי, אין לי הרבה מה לספר. החיים בטירת וולקוט היו די משעממים בתור צאט וולקוט ג'וניור השני נאלצתי לשמור על נימוסים טובים כבר מגיל הגן ואני זוכר את עצמי מוסע בבנטלי הזהובה של אימי (ברולס רויס הכסופה של אבי השתמשנו רק באירועים מיוחדים) על ידי הנהג שלנו כשאני ממלמל מאץ' אובלייג'ד, טנק יו, טנק יו. החיים בטירה היו די משעממים, עם ילדי העיירה הסמוכה צ'סטרפילד נאסר עלי להתרועע טלוויזיה ואינטרנט עוד לא היו וכך נאלצתי להעביר ימים שלמים כשאני מציץ לאסם ורואה בו איך אבי מזיין את החדרנית אמה הורני-ביץ' או מתגנב מתחת לשולחן בחדר התה ושומע איך אימי מתנה אהבים עם הגנן ג'ון מאדרפאקר.
 

א י ל ה

New member
הו!

בוודאי תתקשה להאמין, אבל לימים נישאו אמה הורני-ביץ' וג'ון מאדרפאקר, מה שהפך אותה לאמה הורני-ביץ' מאדרפאקר, ואותו לאב גאה לשלושה ג'ינג'ים לבנוניים, רנדי, טושי ואיזי. אני פגשתי אותם עת כבר הייתי גדולה יותר, גם בגיל וגם בהיקף החזה והישבן. היחסים שלהם הרשימו אותי כל כך, שעד עצם היום הזה הם לא יוצאים לי מהראש. היא תמיד הייתה מספרת איך כל פעם שהוא בא עליה, היא חייבת תמיד לפנות לעבר חור מנעול עם עין בתוכו, והוא, הוא לא יכול בלי שיש בחדר שולחן עם שש רגליים - ארבע רגילות ועוד שתיים עם נעליים, במרכז. זה תמיד גרם לי לתהות מתי יוצא להם לעשות את זה. כמה פעמים כבר יוצא להיות בחדר שיש בו גם חור מנעול עם עין וגם שולחן עם שש רגליים? אז אתה מבין, ק', אולי בעצם מסתובבים להם בעולם צאט גיק, צאט קיק וצאט דיק, בלי שאתה בכלל יודע???
 

צאט ניק

New member
אהוי!

מאוד יתכן. אני התנתקתי מטירת וולקוט בגיל די צעיר כשנשלחתי לפנימיית איטון היוקרתית. הלימודים עצמם היו די משעממים ועיקר הפעילות התרכזה בחדרי המלתחות שם לאחר טורנירי ראגבי או קריקט היינו פוצחים בסדרת מעשי סדום זה בזה (צאט וולקוט ג'וניור השני היה לרוב בצד המקבל. אני מעדיף לא לדבר על כך ברשותך
) לאחר הלימודים שירות צבאי קצר אותו סיימתי בדרגת סרג'נט-מייג'ור-ליוטננט. משם לקריירה מרשימה בסיטי של לונדון שנקטעה באיבה עקב התמכרותי לוויסקי סקוטי, הימורי סוסים וזונות עם מבטא קוקני בולט. לאחר משחק פוקר סוער שנמשך 72 שעות רצופות הצלחתי להפסיד את כל הוני כולל טירת וולקוט המפורסמת. המום וחיוור הושלכתי חסר כל לרחוב הלונדוני האפור והמטפטף שם פגשתי צעיר עם תרמיל שסיפר לי שהוא בדרכו טו וולנטיר אין א קיבוץ אין איזראל. לא היה לי משהוא יותר טוב לעשות אז הצטרפתי אליו ושם ברפת של קיבוץ בית קיסוס הכרתי את רוחמה. היה לה שם של פרה וגם מבנה הגוף הזכיר במשהוא את החיה האצילית אבל היא הייתה היחידה שהסכימה לקבל אותי אז התחתנו. היום אני מזכיר הקיבוץ, בני הבכור צדף וולקוט נראה לאחרונה לפני שנתיים באשראם בפונה בני האמצעי ירוחם וולקוט (על שם האבא של רוחמה) הוא קצין ביחידה מובחרת שלא נזכיר את שמה אבל זה על שם ציפור כזאת שצדה דגים. בת זקונינו שחף וולקוט הולכת בדרכי משפחת וולקוט ומשתרללת עם כל צעירי העמק. זהו, עכשיו את יודעת הכל על צאט וולקוט ג'וניור השני. למה שלא תספרי קצת על עצמך?
 

א י ל ה

New member
כן

אני הרי רק על עצמי לספר ידעתי. זו תכונה ידועה של מורשת פולין והסביבה. אצלנו בשטעטל, וגם בשטעטלך בסביבה הקרובה, הכירו אותי כולם בתור "הנאנחת". למעשה, זכיתי בתואר "הנאנחת המפותחת" כבר בגיל שלוש, מה שהיווה שיא של מאה שנה לפחות, שהייתי שמחה ליהנות ממנו, אילו רק ידעתי איך. אבל רק כשגדלתי, מגיל 12-13, קיבל התואר את הערך המוסף שלו, ואת המשמעויות שאתה בטח מצאת בו כבר קודם. ואכן, כפי שציינתי קודם, גדלתי יפה. בכל המישורים. שיערי הסגיל והתנפח, ורידיי החלו בולטים, גופי התעבה במקומות הנכונים והלא נכונים כאחד וגרבי הניילון וכפכפי הצמר שלי הפכו לחלק בלתי נפרד מגופי, וחשוב מזה, ממהותי. היום אני פשוט חיה לי. פשוט. יושבת בוורנדה, מסתכלת בשכנים ממול, השווארצע בהיימעס, עושים את זה בצהריים באור יום מלא!! נזכרת בגועל בשלוש פעמים שאני הצטרכתי לעשות את זה גם – איצ'ה, מנחם ושר'קה. בראשון רוז'קה באה ואנחנו שותות קפה וסורגות. בשני אני רואה את התכנית הזאת בטלוויזיה איפה שמראים שחיתות. בשלישי בערב פינייה ובטי'נקה מצטרפים ואנחנו משחקים ברידג' עד אמצע הלילה. בעשר, כשהם הולכים, רק אז אני מוציאה את השטרודל שלא נשרף, ומיישרת אותו קצת. ברביעי אני במספרה, דואגת לפריזורה. בחמישי אני כבר מתחילה להכין את האוכל של שבת. ושישי ושבת אני משאירה פתוח, להפתעות. בשישי אנחנו בהפתעה אצל אימא שלו. בשבת אצל אימא שלי, המסכנה. אני ככה אני, זורמת וחיה ברגע, כמו שאומרים. ככה זה אצלנו, חיים על הקצה.
 

צאט ניק

New member
כנראה שלזה

רוחמה שלי מתכוונת כשהיא אומרת: אל תבכה, יכולת ליפול הרבה יותר גרוע. <דווקא התחלת טוב עם הנאנחת. רק אחר כך העניינים התחילו להתדרדר>
 

לי-אור.

New member
על אף

שבאתי לספר על סנדלי חוטי הבמבוק הקלועים שנהגה אימי, חובייזה, לקלוע לי < לאחר מן עברו לשימושם של תשעת אחיי ואחיותי עד שהפכו שטוחים לגמרי ורק אז נהגה אימי להוסיפם למרק סנדלי הבמבוק שלה, שהיה מפורסם מעוג'ה ועד בגדד, מכיתרית ועד תרשיחא>,אני בכל זאת רוצה לבוא בהמלצה חמה ליוצאת פולין וסיפוריה המרתקים מבית אבא: בגילך יקירתי סגול זה פאסה. עברי לתכלת-עשן. זה יהלום אותך הרבה יותר ומתאים לצבעי הורידים. כיסים תפוחים בקלפים זו חרפה. מלאי אותם בתפוחי אדמה ובלפת, שיהיו הפתעות לנכדים כשהם באים לבקר.אפרופו תפוחי אדמה אני יכולה לתת לך מתכון מעולה לקליפות שלהם- קיבלתי אותם משכנתי רגינה שהפליגה בסיפורי מחנות ורכבות <בחיי, האשה הזו יצאה למחנות יותר מכל שבט עוג'ה שלנו גם יחד>. יש לה סיפורים מופלאים על ייצור חסכוני לסבונים ואיך שורפים קליפות כך שהריח מתפשט במשך חודשים ארוכים בכל המחנה <טוב, היא קצת מגזימה, איך ייתכן שעיירה שלמה יוצאת ביחד למחנה קיץ ברכבת אחת??> לאמא שלך הזכירי בכל הזדמנות עד כמה היא מסכנה- זה יזכה אותך בבוא היום בסרוויס המפואר שלה. עד אז המשיכי להזכיר לסובבים אותך, עד כמה את מסכנה. זה יעזור לך לקבל את החלקים הכי טובים של הקוגל. זהו. מקווה שעזרתי. ממני, סופה בין הדקלים.
 
למעלה