כל אחד והימין שלו....
זה קטע שכתבה אסתר קל, מקווה שתהנו ממנו ותפיקו לקחים, כל אחד והימין שלו / אסתר קל, ``מאוחר בבוקר``. ``סליחה, אולי אתה יודע איפה כאן רחוב המרגנית?, שאלתי אדם שיצא בזה הרגע מאחד הבתים ברחוב שהלכתי בו. ``רחוב המרגנית?, אמר והסתובב סביב עצמו כציר פעמים מספר, מסתכל לארבע כנפות השמים. ,אהה, זה לא רחוק מכאן``. ``תודה``, אמרתי בהקלה. ``אני כבר מסתובבת רבעי שעה כאן``. ``ובכן``, אמר האיש, ``לכי עד המגרש הזה שם, רואה? כן, ליד הגדר האדומה ומשם, תיכף ומיד ברחוב השני שמאלה``. אמר האיש ונופף את ידו ימינה. ``סליחה``, אמרתי, ``הרחוב השני ימינה?`` ``לא``,אמר נאיש, ונופף ביתר שאת בידו ימינה. ``בדיוק כמו שאני אומר לך, כאן, מיד, הרחוב השני שמאלה``. ``שוב סליחה``, אמרתי נבוכה, ``אתה אומר שמאלה אבל מורה ביד ימינה..`` ``כן, כן`` אמר האיש, ``כמובן שאני מתכוונת ימינה...`` חייכנו, טעות לעולם חוזרת. רק שהיום אני כבר יודעת שעלי לברר אם הימינה שלו זה גם הימינה שלי. ``זה היה נורא`` מסיים את סיפורו מישהו וכולו היה עדיין נרגש. מישהו אחר מהחבורה מעיר בביטול: ``שום דבר`` יש דברים נוראיים יותר...`` ``היתה יופי של בחינה קלה`` חוזרת הביתה מאושרת רות. ``היו שאלות כל כך קשות ומסובכות`` אמר אודי בעצב על אותה בחינה. ``אתמול היתה מסיבה אצל החברה ואני זללתי המון.`` ``כמה זה המון אצלך?`` אני שואלת. וחשבתי בליבי: כל אחד וההמון שלו... כל אחד וגבול הכאב שלו.. לכל אחד ``מאוד`` אחר. יש ``מאוד`` גדול מאוד, ויש ``מאוד`` בינוני, ויש ``מאוד`` אפילו קטן, תלוי אצל מי. הפעם נסעתי עם מיה לידידים מחוץ לעיר. יחד עברנו על פני אותם מקומות, פגשנו באותם אנשים, ראינו את השקיעה האדמונית וזהובה, אחר כך באה רוח ולפתע נעשה קר. חזרנו אל העיר מאוחר והיה ככה-כהה, שום דבר מיוחד. בסדר. טוב שעבר. וביום שישי, ישבנו עם כל החדר, ומיה סיפרה נהדר, על נסיעה נפלאה ושקיעה סגולה, על עוברי אורח תמוהים שפגשנו (ואני כלל לא ראיתים) - וערב נעים וחמים, וכמה הקדמנו לחזור אל העיר. שאלתי את מיה לאחר שהקשבתי לה בפליאה דומם: ואני מיה, גם אני הייתי שם? כמה קשה היה לגלות יום אחד, שהטוב שלי הוא אינו הטוב של כולם, שהיפה בשבילי הוא לעתים שלי בלבד (אולי של עוד אחד בלבד), שהנכון למעני הוא הנכון לגבי, ושהבלתי אפשרי שלי - לאחר - זה אולי נקודת הזינור להתחלה. שה``בטוח`` של אחד זה לא אותו ה``בטוח`` של האחר, ואפילו שעה ארבע אצל אחד היא תמיד ארבע ורבע אצל השני... כמה לאט, כמה בזהירות היה עלינו, בעצם, להתהלך זה עם זה, כי אצל כל אחד זה כה שונה, שום דבר לא דומה לשני, ואף אחד לא חוזר על עצמו. ואם ידעת אדם אחד, עדיין אין אתה יודע את השני... אולי יש כללים דומים, אולי משחק האבנים דומה, אבל בכל מקום הם נופלות אחרת, בכל מקום זה שונה. כמה תשומת לב, כמה רגישות נחוצה כדי להתקרב אחד לשני, כי אולי בדיוק במקום הזה כואב או קר לשני? ובכמה זהירות צריך להקיש בדלת ולהקשיב אם באה תשובה, ולהכנס בנימוס ולהתאחר יפה. פעם קבעתי עם מיה שניפגש בפינת רחוב החנויות. אבל לרחוב החנויות יש ארבע פינות. והחשכה ירדה והמכוניות דהרו בכבישים, ולא מצאתי את מיה, ומיה איבדה אותי. למחרת כעסה מיה ואמרה: ``מה פירוש חיכית בפינה? באיזו פינה? כמובן שהיה עליך לחכות בפינה הדרומית, יש שם תמיד בחלון הראווה כלב ושלוש תוכים...`` נבוכתי ואמרתי: ``ואני בטוחה הייתי, מיה, כי נתכוונת לפינתי שלי, ש אני מחכה תמיד, משום שתמיד אפשר לראות משם את האורות העולים מן הים, ואת האוניות לפי שהן מפליגות לדרכים הרחוקות...`` ****************************************** כי לכל אחד האמת שלו, והנורא שלו, וההרבה שלו, והרחוק שלו. כל אחד, במקום אחר, שוכן היופי שלו, והכאב שלו, והימין שלו, ופינת הרחוב שלו שהוא בוחר בה מבין הארבע. בשבילכם אחותו של הד``ר.....
זה קטע שכתבה אסתר קל, מקווה שתהנו ממנו ותפיקו לקחים, כל אחד והימין שלו / אסתר קל, ``מאוחר בבוקר``. ``סליחה, אולי אתה יודע איפה כאן רחוב המרגנית?, שאלתי אדם שיצא בזה הרגע מאחד הבתים ברחוב שהלכתי בו. ``רחוב המרגנית?, אמר והסתובב סביב עצמו כציר פעמים מספר, מסתכל לארבע כנפות השמים. ,אהה, זה לא רחוק מכאן``. ``תודה``, אמרתי בהקלה. ``אני כבר מסתובבת רבעי שעה כאן``. ``ובכן``, אמר האיש, ``לכי עד המגרש הזה שם, רואה? כן, ליד הגדר האדומה ומשם, תיכף ומיד ברחוב השני שמאלה``. אמר האיש ונופף את ידו ימינה. ``סליחה``, אמרתי, ``הרחוב השני ימינה?`` ``לא``,אמר נאיש, ונופף ביתר שאת בידו ימינה. ``בדיוק כמו שאני אומר לך, כאן, מיד, הרחוב השני שמאלה``. ``שוב סליחה``, אמרתי נבוכה, ``אתה אומר שמאלה אבל מורה ביד ימינה..`` ``כן, כן`` אמר האיש, ``כמובן שאני מתכוונת ימינה...`` חייכנו, טעות לעולם חוזרת. רק שהיום אני כבר יודעת שעלי לברר אם הימינה שלו זה גם הימינה שלי. ``זה היה נורא`` מסיים את סיפורו מישהו וכולו היה עדיין נרגש. מישהו אחר מהחבורה מעיר בביטול: ``שום דבר`` יש דברים נוראיים יותר...`` ``היתה יופי של בחינה קלה`` חוזרת הביתה מאושרת רות. ``היו שאלות כל כך קשות ומסובכות`` אמר אודי בעצב על אותה בחינה. ``אתמול היתה מסיבה אצל החברה ואני זללתי המון.`` ``כמה זה המון אצלך?`` אני שואלת. וחשבתי בליבי: כל אחד וההמון שלו... כל אחד וגבול הכאב שלו.. לכל אחד ``מאוד`` אחר. יש ``מאוד`` גדול מאוד, ויש ``מאוד`` בינוני, ויש ``מאוד`` אפילו קטן, תלוי אצל מי. הפעם נסעתי עם מיה לידידים מחוץ לעיר. יחד עברנו על פני אותם מקומות, פגשנו באותם אנשים, ראינו את השקיעה האדמונית וזהובה, אחר כך באה רוח ולפתע נעשה קר. חזרנו אל העיר מאוחר והיה ככה-כהה, שום דבר מיוחד. בסדר. טוב שעבר. וביום שישי, ישבנו עם כל החדר, ומיה סיפרה נהדר, על נסיעה נפלאה ושקיעה סגולה, על עוברי אורח תמוהים שפגשנו (ואני כלל לא ראיתים) - וערב נעים וחמים, וכמה הקדמנו לחזור אל העיר. שאלתי את מיה לאחר שהקשבתי לה בפליאה דומם: ואני מיה, גם אני הייתי שם? כמה קשה היה לגלות יום אחד, שהטוב שלי הוא אינו הטוב של כולם, שהיפה בשבילי הוא לעתים שלי בלבד (אולי של עוד אחד בלבד), שהנכון למעני הוא הנכון לגבי, ושהבלתי אפשרי שלי - לאחר - זה אולי נקודת הזינור להתחלה. שה``בטוח`` של אחד זה לא אותו ה``בטוח`` של האחר, ואפילו שעה ארבע אצל אחד היא תמיד ארבע ורבע אצל השני... כמה לאט, כמה בזהירות היה עלינו, בעצם, להתהלך זה עם זה, כי אצל כל אחד זה כה שונה, שום דבר לא דומה לשני, ואף אחד לא חוזר על עצמו. ואם ידעת אדם אחד, עדיין אין אתה יודע את השני... אולי יש כללים דומים, אולי משחק האבנים דומה, אבל בכל מקום הם נופלות אחרת, בכל מקום זה שונה. כמה תשומת לב, כמה רגישות נחוצה כדי להתקרב אחד לשני, כי אולי בדיוק במקום הזה כואב או קר לשני? ובכמה זהירות צריך להקיש בדלת ולהקשיב אם באה תשובה, ולהכנס בנימוס ולהתאחר יפה. פעם קבעתי עם מיה שניפגש בפינת רחוב החנויות. אבל לרחוב החנויות יש ארבע פינות. והחשכה ירדה והמכוניות דהרו בכבישים, ולא מצאתי את מיה, ומיה איבדה אותי. למחרת כעסה מיה ואמרה: ``מה פירוש חיכית בפינה? באיזו פינה? כמובן שהיה עליך לחכות בפינה הדרומית, יש שם תמיד בחלון הראווה כלב ושלוש תוכים...`` נבוכתי ואמרתי: ``ואני בטוחה הייתי, מיה, כי נתכוונת לפינתי שלי, ש אני מחכה תמיד, משום שתמיד אפשר לראות משם את האורות העולים מן הים, ואת האוניות לפי שהן מפליגות לדרכים הרחוקות...`` ****************************************** כי לכל אחד האמת שלו, והנורא שלו, וההרבה שלו, והרחוק שלו. כל אחד, במקום אחר, שוכן היופי שלו, והכאב שלו, והימין שלו, ופינת הרחוב שלו שהוא בוחר בה מבין הארבע. בשבילכם אחותו של הד``ר.....
טורבו