יוסף בן דוד שורץ
New member
כלכלת(קלקלת) ישראל
כלכלת ישראל. אין זה מקרי כי השאלה שניצבה במרכז הבחירות השנה הייתה שאלת הביטחון האישי הכלכלי. שאלה שגם מפלגת העבודה וגם מפלגת הגמלאים שמו על שולחנו של הבוחר. לפי דו"ח קרן המטבע הבינ"ל, 20.5 מכלל אזרחי ישראל חיים מתחת לקו העוני המוגדר כ363 דולר לחודש ליחיד. זאת צמיחה ניכרת בעוני הממשיכה מאז שנות ה-90. הגידול בעוני הוא שהביא לנפילתו של "ביבי" הרובין הוד של העשירים שגזל את העניים ומילא את כיסי העשירים. ההבטחה של שכר מינימום של 1000 דולר לחודש אותה העלה יו"ר העבודה הביאה לעבודה פופולאריות רבה, שהלכה ונמוגה ככל שהצהרות המומחה של העבודה לכלכלה פרופסור ברוורמן הבהירו כי לא מדובר ב1000 דולר באופן מידי אלא שיגיעו לידי הרעבים טיפין טיפין. כמו שנאמר " והיה באחרית הימים". לא רק זאת אלא גם שאר המפלגות כולל אולמרט מיהרו להביע את עמדתם הדמגוגית כי גם הם רואים בחיוב את היעד של המאבק בעוני( או אולי נכון לאומר בעניים?) עולה השאלה מדוע הגידול בעוני במדינה שכלכלניה מודיעים כי הצמיחה בתל"ג בשנה שעברה עמד על 5.2 אחוזים, בעוד האבטלה באופן רשמי ירדה והיא עומדת על 8.7 אחוז ( אל תשאלו כמובן איך מגיעים לחישוב זה, ואילו עבודות נפתחות לפני המובטלים באיזה שכר ובאילו תנאים) אם בעלי העסקים עשו רווחים כה ניכרים הרי ברור שהדרך לסגור את הפערים החברתיים המעמיקים היא להטיל עליהם מיסוי כבד. אולם לא במדינת ישראל, כאן מתייחסים לעשירים כאל מיעוט הזקוק להגנה מיוחדת. אולי ניתן לקצץ בתקציב הצבאי המגיע ל-49 ביליון דולר לשנה? חלילה, ומי יעז לשחוט את הפרה הקדושה המניבה חלב כה טוב לגנרלים? כמו בכל מדינה קפיטליסטית הגידול בתל"ג מורגש רק אצל העשירים הממשיכים להתעשר. מספר המיליונרים בישראל הגיע כבר בחסדי השמים והממשלה ל 10,000 ובמיוחד בלי עין רעה מורגש הגידול בעושר בקרב 18 המשפחות העשירות המובילות. אתם יודעים משפחת עופר ואריסון ועוד כאלו הלובשים חליפות משי ונוסעים במטוסים פרטיים בעוד עמך אוכל מפחי הזבל ומבתי התמחוי כיאות למדינה דמוקרטית נוסח ארצות הברית. מאחר ורבים מניחים בטעות כי תל"ג (תוצר לאומי גולמי) משקף גידול בייצור הרי תל"ג הוא סך כל שווי הסחורות והשירותים שיוצרו במדינה, וההכנסות שמקורן בחו"ל. דהינו אם מדינה אינה מייצרת דבר אך היא עוסקת בשירותים רבים ומקבלת תמיכות כספיות ניכרות התל"ג שלה גבוה בעוד שלמעשה אין לה מבחינה כלכלית שום זכות קיום. ובישראל הפעילות היצרנית הממשית היא לערך 20 אחוז מכוח העבודה. על בסיס הכלכלה כיום הממשלה הבאה תמשיך לתקוף את העובדים והעניים, כל הדיבורים על הקטנת הפערים הם פשוט שקרים. לא תמיד הייתה כלכלת ישראל כלכלה הפועלת למען העשירים באופן כה גלוי, והייתה תקופה שהמשק צמח וייצר באופן ממשי.הייתה זו תקופה שמדינת ישראל נחשבה בטעות למדינה סוציאליסטית משום המשק הקפיטליסטי הממלכתי שהתקיים בה במשך שנים רבות. במידה לא מועטה משק זה היה התוצר של ההגירה היהודית הגדולה שלאחר מלחמת 48. היו אלו השנים שבהן הכלכלה התפתחה עקב פרויקטים ציבוריים גדולים כמפעל האשלג בים המלח, בניית נמל אשדוד, הקמת המוביל הארצי ועוד. כמובן שגם אז היו בעיות ניכרות לכלכלה הקפיטליסטית הממלכתית. כך למשל ב- 1951 פקד את המשק משבר חריף במאזן התשלומים, שהתבטא בהחרפה קיצונית של הגרעון המסחרי ובהידלדלות של יתרות מט"ח. היצוא המסחרי הגיע לכדי שליש מהיבוא, כאשר יתרת הוצאת היבוא במט"ח מומנה מהשנור כתוצאה ממגביות שונות של יהדות העולם, ובחלקה הגדול – מאשראי לטווח קצר מבנקים מסחריים בחו"ל ומחברות הדלק העולמיות. לקראת סוף 1951 סרבו אלה להמשיך במתן אשראי מתוך חשש אמיתי לחוסר יכולת פירעון של המדינה, והמשק היה במשבר. הלחצים האינפלציוניים פרי הדפסת כסף ללא חישוב ופרי לחצי בעלי ההון הביאו לכך שמדינות הקיצוב הלכה והתמוטטה ומשרד האספקה והקיצוב בוטל. היו אלו שנים של מאבקים מעמדים חריפים שכללו את שביתת הימאים ואת התקוממות ואדי סליב. סיום הפרויקטים הציבוריים הביאו , להאטה בפעילות הכלכלית בכלל המשק. בנוסף, נקטה הממשלה במדיניות האטה כלכלית מכוונת שהביאה לגידול ניכר באבטלה. כתוצאה, נכנס המשק בשנת 1966 למיתון קשה, הרבה מעבר לריסון החלקי אליו חתרה הממשלה. האבטלה הגיעה לכדי 10% מכוח העבודה, ולראשונה מאז קום המדינה מספר היורדים עלה על מספר העולים. אווירה קשה של משבר שררה במשק, שנמשכה לאורך המחצית הראשונה של 1967, והגיעה לשיאה ב"תקופת ההמתנה" ערב מלחמת ששת הימים היו אלו ימים של שביתות והפגנות עובדים תחת הסיסמאות של " לחם עבודה." הייתה זו תקופת הבדיחות מהסוג "האחרון שיעזוב יכבה את האור". סביר למדי כי אחד השיקולים למלחמת 67 היה המצב הכלכלי ואכן סיומה המהיר של מלחמת ששת הימים בניצחון צבאי מכריע של מדינת ישראל הביאה להיחלצות מהירה מן המיתון הכלכלי. עמה בא גידול ניכר בהגירה של אוכלוסיה משכילה ממדינות המערב ומברית המועצות, וזרימת השקעות זרות, יחד עם השקעה ממשלתית רחבת היקף בשטחים הכבושים- הקמת יישובים וסלילת דרכים, והתחלת מדינות הספסור בקרקעות הכבושות. בנוסף חל פיתוח מואץ של התעשיות הביטחוניות, בעקבות אמברגו הנשק שהטיל נשיא צרפת שארל דה גול. הכיבוש והמשבר של שנות השבעים וגם מלחמת יום כיפור בה הואשמה ממשלת גולדה הביאה למהפך של 1977 מעתה תבוא "רפורמה" כלכלית יסודית שתהפוך את המשק שבחלקו הניכר היה מולאם, והיה קצת יותר שוויון , למשק של המיליונרים, והכול ברוח משנתו של הכלכלן האמריקני האולטרה שמרן מילטון פרידמן. תחת השם "המהפך הכלכלי" ו"שוק חופשי " נבנו בעלי ההון הגדולים והעוני החל לצמוח. בניגוד לאגדות מדיניות זאת לא הביאה לפיתוח כלכלי. די להזכיר כי מדיניות בגין ושר האוצר שלו שמחה ארליך הביאה להיפר-אינפלציה וב1984 האינפלציה עמדה על 450 אחוז. מאזן התשלומים היה שלילי והממשלה לא הייתה מסוגלת לייצבו. משבר מניות הבנקים, שפרץ ב-1983 עם התמוטטות המניות המווסתות של הבנקים הגדולים שרבים מאמינים הייתה פרי מדיניות מכוונת הוליכה לירידה חדה בשווי הנכסים שבידי הציבור, בצד הגדלת החוב הפנימי של הממשלה, דהינו לפתיחת ההליך של העברת הרכוש הציבורי לידים פרטיות תוך פתיחת השערים להון הזר. המשק לא יצא מהמשבר של שנות השמונים עד לקריסתה של ברית המועצות וההגירה המסיבית של אזרחים סובייטים לשעבר כמיליון במספר שהביא לגידול בפרויקטים חדשים כבנייה ופיתוח ההי-טייק שהושפעו מאוד מהכישורים אותם הביאו המהגרים החדשים.אולם במחצית השנייה של שנות ה-90 החלו מחדש סימני האטה. בעיקר עקב המשבר המחריף של השיטה הקפיטליסטית העולמית שכלכלת ישראל היא חלק ממנה. ישראל הופכת למדינה המזכירה את העולם השלישי ואם המגמות הקיימות תמשכנה היא גם תראה כך, ודי להבין את הנתונים הבאים כדי להבין זאת : החוב הפנימי - 76 אחוז מהתוצר והחוב החיצוני - 101.5 אחוז של התוצר. הייצוא: 33.7 מיליארד דולר אולם היבוא: 40.5 מיליארד דולר .התפלגות כוח העבודה: תעשייה הסקטור היצרני-15.9%, בינוי 5%, בעוד ששאר הענפים שאינם מביאים לגידול בייצור מתפלגים כדלקמן: מסחר 13.5%, שירותים עסקיים 13.2%, חינוך 12.6%, בריאות וסעד 10.8%, תחבורה 6.5%
כלכלת ישראל. אין זה מקרי כי השאלה שניצבה במרכז הבחירות השנה הייתה שאלת הביטחון האישי הכלכלי. שאלה שגם מפלגת העבודה וגם מפלגת הגמלאים שמו על שולחנו של הבוחר. לפי דו"ח קרן המטבע הבינ"ל, 20.5 מכלל אזרחי ישראל חיים מתחת לקו העוני המוגדר כ363 דולר לחודש ליחיד. זאת צמיחה ניכרת בעוני הממשיכה מאז שנות ה-90. הגידול בעוני הוא שהביא לנפילתו של "ביבי" הרובין הוד של העשירים שגזל את העניים ומילא את כיסי העשירים. ההבטחה של שכר מינימום של 1000 דולר לחודש אותה העלה יו"ר העבודה הביאה לעבודה פופולאריות רבה, שהלכה ונמוגה ככל שהצהרות המומחה של העבודה לכלכלה פרופסור ברוורמן הבהירו כי לא מדובר ב1000 דולר באופן מידי אלא שיגיעו לידי הרעבים טיפין טיפין. כמו שנאמר " והיה באחרית הימים". לא רק זאת אלא גם שאר המפלגות כולל אולמרט מיהרו להביע את עמדתם הדמגוגית כי גם הם רואים בחיוב את היעד של המאבק בעוני( או אולי נכון לאומר בעניים?) עולה השאלה מדוע הגידול בעוני במדינה שכלכלניה מודיעים כי הצמיחה בתל"ג בשנה שעברה עמד על 5.2 אחוזים, בעוד האבטלה באופן רשמי ירדה והיא עומדת על 8.7 אחוז ( אל תשאלו כמובן איך מגיעים לחישוב זה, ואילו עבודות נפתחות לפני המובטלים באיזה שכר ובאילו תנאים) אם בעלי העסקים עשו רווחים כה ניכרים הרי ברור שהדרך לסגור את הפערים החברתיים המעמיקים היא להטיל עליהם מיסוי כבד. אולם לא במדינת ישראל, כאן מתייחסים לעשירים כאל מיעוט הזקוק להגנה מיוחדת. אולי ניתן לקצץ בתקציב הצבאי המגיע ל-49 ביליון דולר לשנה? חלילה, ומי יעז לשחוט את הפרה הקדושה המניבה חלב כה טוב לגנרלים? כמו בכל מדינה קפיטליסטית הגידול בתל"ג מורגש רק אצל העשירים הממשיכים להתעשר. מספר המיליונרים בישראל הגיע כבר בחסדי השמים והממשלה ל 10,000 ובמיוחד בלי עין רעה מורגש הגידול בעושר בקרב 18 המשפחות העשירות המובילות. אתם יודעים משפחת עופר ואריסון ועוד כאלו הלובשים חליפות משי ונוסעים במטוסים פרטיים בעוד עמך אוכל מפחי הזבל ומבתי התמחוי כיאות למדינה דמוקרטית נוסח ארצות הברית. מאחר ורבים מניחים בטעות כי תל"ג (תוצר לאומי גולמי) משקף גידול בייצור הרי תל"ג הוא סך כל שווי הסחורות והשירותים שיוצרו במדינה, וההכנסות שמקורן בחו"ל. דהינו אם מדינה אינה מייצרת דבר אך היא עוסקת בשירותים רבים ומקבלת תמיכות כספיות ניכרות התל"ג שלה גבוה בעוד שלמעשה אין לה מבחינה כלכלית שום זכות קיום. ובישראל הפעילות היצרנית הממשית היא לערך 20 אחוז מכוח העבודה. על בסיס הכלכלה כיום הממשלה הבאה תמשיך לתקוף את העובדים והעניים, כל הדיבורים על הקטנת הפערים הם פשוט שקרים. לא תמיד הייתה כלכלת ישראל כלכלה הפועלת למען העשירים באופן כה גלוי, והייתה תקופה שהמשק צמח וייצר באופן ממשי.הייתה זו תקופה שמדינת ישראל נחשבה בטעות למדינה סוציאליסטית משום המשק הקפיטליסטי הממלכתי שהתקיים בה במשך שנים רבות. במידה לא מועטה משק זה היה התוצר של ההגירה היהודית הגדולה שלאחר מלחמת 48. היו אלו השנים שבהן הכלכלה התפתחה עקב פרויקטים ציבוריים גדולים כמפעל האשלג בים המלח, בניית נמל אשדוד, הקמת המוביל הארצי ועוד. כמובן שגם אז היו בעיות ניכרות לכלכלה הקפיטליסטית הממלכתית. כך למשל ב- 1951 פקד את המשק משבר חריף במאזן התשלומים, שהתבטא בהחרפה קיצונית של הגרעון המסחרי ובהידלדלות של יתרות מט"ח. היצוא המסחרי הגיע לכדי שליש מהיבוא, כאשר יתרת הוצאת היבוא במט"ח מומנה מהשנור כתוצאה ממגביות שונות של יהדות העולם, ובחלקה הגדול – מאשראי לטווח קצר מבנקים מסחריים בחו"ל ומחברות הדלק העולמיות. לקראת סוף 1951 סרבו אלה להמשיך במתן אשראי מתוך חשש אמיתי לחוסר יכולת פירעון של המדינה, והמשק היה במשבר. הלחצים האינפלציוניים פרי הדפסת כסף ללא חישוב ופרי לחצי בעלי ההון הביאו לכך שמדינות הקיצוב הלכה והתמוטטה ומשרד האספקה והקיצוב בוטל. היו אלו שנים של מאבקים מעמדים חריפים שכללו את שביתת הימאים ואת התקוממות ואדי סליב. סיום הפרויקטים הציבוריים הביאו , להאטה בפעילות הכלכלית בכלל המשק. בנוסף, נקטה הממשלה במדיניות האטה כלכלית מכוונת שהביאה לגידול ניכר באבטלה. כתוצאה, נכנס המשק בשנת 1966 למיתון קשה, הרבה מעבר לריסון החלקי אליו חתרה הממשלה. האבטלה הגיעה לכדי 10% מכוח העבודה, ולראשונה מאז קום המדינה מספר היורדים עלה על מספר העולים. אווירה קשה של משבר שררה במשק, שנמשכה לאורך המחצית הראשונה של 1967, והגיעה לשיאה ב"תקופת ההמתנה" ערב מלחמת ששת הימים היו אלו ימים של שביתות והפגנות עובדים תחת הסיסמאות של " לחם עבודה." הייתה זו תקופת הבדיחות מהסוג "האחרון שיעזוב יכבה את האור". סביר למדי כי אחד השיקולים למלחמת 67 היה המצב הכלכלי ואכן סיומה המהיר של מלחמת ששת הימים בניצחון צבאי מכריע של מדינת ישראל הביאה להיחלצות מהירה מן המיתון הכלכלי. עמה בא גידול ניכר בהגירה של אוכלוסיה משכילה ממדינות המערב ומברית המועצות, וזרימת השקעות זרות, יחד עם השקעה ממשלתית רחבת היקף בשטחים הכבושים- הקמת יישובים וסלילת דרכים, והתחלת מדינות הספסור בקרקעות הכבושות. בנוסף חל פיתוח מואץ של התעשיות הביטחוניות, בעקבות אמברגו הנשק שהטיל נשיא צרפת שארל דה גול. הכיבוש והמשבר של שנות השבעים וגם מלחמת יום כיפור בה הואשמה ממשלת גולדה הביאה למהפך של 1977 מעתה תבוא "רפורמה" כלכלית יסודית שתהפוך את המשק שבחלקו הניכר היה מולאם, והיה קצת יותר שוויון , למשק של המיליונרים, והכול ברוח משנתו של הכלכלן האמריקני האולטרה שמרן מילטון פרידמן. תחת השם "המהפך הכלכלי" ו"שוק חופשי " נבנו בעלי ההון הגדולים והעוני החל לצמוח. בניגוד לאגדות מדיניות זאת לא הביאה לפיתוח כלכלי. די להזכיר כי מדיניות בגין ושר האוצר שלו שמחה ארליך הביאה להיפר-אינפלציה וב1984 האינפלציה עמדה על 450 אחוז. מאזן התשלומים היה שלילי והממשלה לא הייתה מסוגלת לייצבו. משבר מניות הבנקים, שפרץ ב-1983 עם התמוטטות המניות המווסתות של הבנקים הגדולים שרבים מאמינים הייתה פרי מדיניות מכוונת הוליכה לירידה חדה בשווי הנכסים שבידי הציבור, בצד הגדלת החוב הפנימי של הממשלה, דהינו לפתיחת ההליך של העברת הרכוש הציבורי לידים פרטיות תוך פתיחת השערים להון הזר. המשק לא יצא מהמשבר של שנות השמונים עד לקריסתה של ברית המועצות וההגירה המסיבית של אזרחים סובייטים לשעבר כמיליון במספר שהביא לגידול בפרויקטים חדשים כבנייה ופיתוח ההי-טייק שהושפעו מאוד מהכישורים אותם הביאו המהגרים החדשים.אולם במחצית השנייה של שנות ה-90 החלו מחדש סימני האטה. בעיקר עקב המשבר המחריף של השיטה הקפיטליסטית העולמית שכלכלת ישראל היא חלק ממנה. ישראל הופכת למדינה המזכירה את העולם השלישי ואם המגמות הקיימות תמשכנה היא גם תראה כך, ודי להבין את הנתונים הבאים כדי להבין זאת : החוב הפנימי - 76 אחוז מהתוצר והחוב החיצוני - 101.5 אחוז של התוצר. הייצוא: 33.7 מיליארד דולר אולם היבוא: 40.5 מיליארד דולר .התפלגות כוח העבודה: תעשייה הסקטור היצרני-15.9%, בינוי 5%, בעוד ששאר הענפים שאינם מביאים לגידול בייצור מתפלגים כדלקמן: מסחר 13.5%, שירותים עסקיים 13.2%, חינוך 12.6%, בריאות וסעד 10.8%, תחבורה 6.5%