בהודעה א'
פרק 8: רעל
האדמה רעדה מסביבם, ופרים התעוררה לקול צעקותיו של בריי. לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה מסביבה בריי כבר הרים אותה מהקרקע ורץ לעבר החלון כשהיא בזרועותיו, השליך אותה החוצה וקפץ בעקבותיה, הבניין מתמוטט תוך דקות ספורות מאחוריהם.
"פרים..." הוא השתעל, "פרים, את בסדר?"
"כן," היא השתעלה גם היא, ממששת את כתפה שכאבה כתוצאה מהנפילה. "ואתה?"
"אני בסדר. אנחנו חייבים ללכת למקום אחר. אנחנו יותר מדי פגיעים פה."
"אתה יכול ללכת?"
"הרגליים שלי במצב הרבה יותר טוב," הוא הקים אותה על רגליה והחל להתרחק מהבניין. "אבל האספקה שלנו נקברה. שכחתי ממנה לגמרי כשהוצאתי אותך..."
פרים הסתכלה לאחור, אל ערימת ההריסות שהייתה פעם הבניין שלהם. האספקה הייתה ודאי קבורה בתחתית, מתחת לכמות אדירה של שברי בטון ומלט. לנסות להשיג אותה בחזרה יהיה דומה למציאת מחט בערימה של שחת. היא נאנחה עמוקות וניסתה להיות אופטימית: "תמיד נוכל למצוא אוכל במקום אחר."
בלי מזון ומים, המעט שהם יכולים לנסות לשחזר הוא מחסה מוגן כדי להתחמם בו בלילה.
צלילי קריסה של בניינים נוספים נשמעו במרחק. לא מפתיע – קברניטי המשחק מצמצמים את מקומות המחבוא האפשריים שלהם. המיועדים כנראה רחוקים מדי אחד מהשני.
"אמרת שאנחנו צריכים לקפוץ ביחד ממשבצת למשבצת, נכון?" בריי שאל בקול מהורהר.
"כן, אבל זו הייתה רק תיאוריה. אני לא בטוחה לגמרי."
"אז אם אסחב אותך על הגב שלי, נחצה בדיוק באותו זמן. נהיה מכוסים מהבחינה הזאת."
"אתה לא אמור להתאמץ יותר מדי," היא אמרה בחשש.
"הרגליים שלי בסדר," הוא התעקש. "אני יכול לשאת אותך. תעלי."
היא טיפסה על גבו בשנית, שואבת נחמה מהקרבה אליו. היא הניחה את ראשה על כתפו כשהבחינה שהתמונה על זרועו התחלפה. קברניטי המשחק ודאי אהבו את דרך ההתמודדות שלו עם התמוטטות הבניין – הוא היה המלכה. היא תהתה כיצד יצליחו למצוא את המלך, ובו בזמן פחדה שהמלך ימצא אותם. הרהוריה נקטעו על ידי תחושת נפילה מבחילה.
היא נאחזה בבריי ועצמה את עיניה בחוזקה. לאחר מספר שניות שניהם הבינו שהם צועדים במורד גרם מדרגות. הן היו מכוסות בכל כך הרבה צמחייה שכמעט ולא ניתן היה להבחין בהן.
פרים ירדה מגבו ושניהם צעדו עד לתחתית המדרגות. לעיניה נתגלתה תחנת רכבת. היא אמנם הייתה מכוסה בטחב כמו כל מקום אחר בעיר, אך לא ניתן היה לטעות בקיומם של רציף ומסילה.
פניו של בריי אורו לפתע. "הרווחנו הרגע יתרון ענקי במשחק. אנחנו מתחת ללוח עכשיו. נוכל לזוז לאן שאנחנו רוצים."
היא חייכה, מניחה לעצמה בפעם הראשונה מאז תחילת המשחקים, להירגע מעט. "אתה צודק. נוכל להתחבא כאן עד סוף המשחקים!"
"לא עד הסוף, פרימי, אבל נוכל לנוח כאן בזמן הקרוב."
"אני מקווה שאף אחד אחר לא ימצא את המקום הזה כמו שאנחנו מצאנו. אתה צריך לישון קצת, בריי. אני אעמוד על המשמר בינתיים."
הוא הנהן בכבדות ומצא לעצמו פינה חשוכה בתחנה. בהיעדר שק שינה, הניח את ראשו על הטחב. הוא רעד מקור, ופרים הרגישה חסרת תועלת כשגילתה שאין לה שום דרך לעזור לו. צימאונה גבר בכל נשימה. הם לא ישרדו עוד הרבה זמן ללא מים. היא פסעה הלוך ושוב, כל גופה רועד, זזה ככל הניתן כדי לרכך את הקור העז, וניסתה שלא להירדם בעצמה. נראה היה שהזמן עמד מלכת. היא הסתכלה אל האופק כדי לראות מה שוכן מעבר למסילה, אך לא הצליחה לראות דבר מעבר לחושך.
~~
הייתה זו שעת בוקר מאוחרת כשהעירה את בריי לבסוף, משתוקקת לספר לו מה היא מצאה בשיטוטיה ברציף.
בריי התעורר באיטיות. "הרגליים שלי מרגישות נהדר. הכאב עבר לחלוטין," הוא חייך.
"מצוין!" היא החזירה לו חיוך. "אני מקווה שישנת טוב. בשעות הבוקר כבר לא קר כל כך."
"כן. אנחנו חייבים להתחיל לחפש מים ואוכל. לא ראיתי שום חיות בסביבה חוץ מהמוטציות. אני לא יודע מה נוכל לאכול."
"ובכן -" חיוכה של פרים התרחב כשמשכה אותו בידו אל עבר מכונה ישנה וסדוקה. היא הייתה גדולה למדי, חלודה, ומלאה בבקבוקי משקה ישנים. הם נחו מאחורי מחיצת פלסטיק שקופה.
"את בטוחה בקשר לזה? את יודעת מה, לא משנה, אני צמא מדי." הוא בעט בחוזקה בחלון הפלסטיק, שנשבר במהרה. בריי לקח שני בקבוקי מים גדולים והעביר אחד לפרים. הם ניסו לפתוח את הבקבוקים, אך ללא הצלחה.
לאחר כמה דקות של נסיון, פרים לקחה את הסכין של בריי ששמרה עדיין בחגורתה וחתכה את החלק העליון של הבקבוק. היא רוקנה אותו לחלוטין במספר לגימות. "אני לא חושבת שהמים מורעלים," היא אמרה לאחר שהרוותה את צמאונה.
"היה להם טעם מוזר?"
"קצת עבש, אבל הם בסדר. הבקבוקים האלו יוכלו להספיק לנו למשך ימים!"
בריי חתך את הבקבוק שלו עם אחד מסכיניו. הוא רוקן אותו תוך שניות. "כל דבר הוא הימור בזירה. בואי נקווה שלא נתפגר עוד כמה שניות." הוא לקח בקבוק נוסף, חתך את החלק העליון וקירב אותו אל שפתיו בשקיקה. מיד לאחר מכן הוא הרחיק את הבקבוק ממנו בזעזוע והחוויר. "פרימי," הוא מלמל, "אני חושב ששתיתי משהו מוזר... תראי, הנוזל שחור. את מכירה רעלים, נכון? שמעת פעם על... קוקה קולה?"
"אמא שלי דיברה על זה פעם. המשקה רעיל רק אם שותים אותו במשך הרבה זמן. והוא גם רע לשיניים."
בריי נאנח בהקלה. "טוב, אז בהנחה שהדבר הזה לא יהרוג אותי – אנחנו צריכים לחשוב על דרך להביס את לינייס. אחרת לא נצא מכאן אף פעם."
"אני לא חושבת שאנחנו צריכים להסתובב ולצוד אנשים, אחרת לא נהיה טובים יותר ממנו. אסור לנו להילחם אלא אם כן אנחנו ממש מוכרחים."
"אנחנו באמת מוכרחים, אם את רוצה להישאר בחיים. אף אחד לא יהרוג את עצמו עבורך, את יודעת."
"אף אחד לא צריך. שני הקרייריסטים יהרגו מספיק מיועדים, והזירה עצמה מתחילה לתקוף בכל הזדמנות. עדיף לשמור על פרופיל נמוך ולא לקפוץ אל תוך הסכנה ללא סיבה," היא אמרה, ביודעה שאם ייקלעו לקרב פיזי עם מיועד אחר, בריי יהיה זה שייפצע. "ומה אם הם חזקים יותר ממך? אם יש להם נשקים טובים יותר?"
"אם, אם ואם. אם לא נעשה שום דבר, אנחנו גמורים. חוץ מזה, כלום לא משנה," הוא קבע והחל לעלות במדרגות.
"בריי, חכה! אנחנו צריכים להישאר מתחת ללוח, זוכר?"
"המשחקים מתקיימים מעל הלוח. אי אפשר לנצח אם לא משתתפים," הוא הפטיר והמשיך ללכת. בלית ברירה היא עקבה אחריו, לא מסוגלת להתנער מההרגשה שהם עושים טעות חמורה. לו רק יכלו להישאר במנהרה הבטוחה שלהם כל היום...
הם המשיכו ללכת במשך זמן מה כשפרים הבחינה בתזוזה בזווית עיניה. היא עצרה בפתאומיות וראתה באחת הסמטאות, להרף עין, את המיועד ממחוז שלוש.
