כלום.

[hory0]

נשמה יקרה כל כך..

שומעת כמה כואב לך, כמה את משתדלת, כמה את נלחמת וכמה הכל קשה מנשוא. כמה המלחמה שבתוכך מתישה אותך, כמה את נחבטת שוב ושוב בין ההלקאה המוכרת והצורבת לבין האומץ לחלום לקירבה, לחיבוק, להכלה, לתמיכה..
הלוואי ויכולתי להקל באמת.. בבקשה זכרי שאת לא לבד. אני מרגישה אותך כאן, את הכאב שלך, חושבת עליך ומקווה שיגיעו תחושות טובות יותר בקרוב.. והלוואי ויכולתי להיות איתך, לשבת קרוב, לחבק חזק, חזק, ולא להרפות עד שכל השדים ירגעו, עד שתרגישי שגם לך מגיע לחיות. כי מגיע לך אהובה!

 

[כמהאפשר]

אני לא יודעת איך את שומעת את כל זה, כשאני עצמי לא מצליחה לסמוע.
איך את מצליחה לתמצת מכל הבלבול. זה כאילו שאת מצליחה להשאר רגועה במי סערה ולדעת שגם אם העננים מכסים את השמים ויש ברקים ורעמים עכשיו, שאפרורי ועכור.. רק צריך לתת לרוח להריע, לנשום וזה יחלוף. וזה יתבהר.
שזה ממש מעבר לפינה, ממש עוד מעט.

תודה לך על זה.

 

[כמהאפשר]

(לסמוע- לשמוע. במי- בשמי. להריע- אני לא יודעת

מה זה היה אמור להיות להגיע?)

 

[hory0]

יקרה.. זה יתבהר, רק עוד קצת, רק עוד סבלנות להכיל את הכאב, רק אומץ לבחור בטוב עבור עצמך. ויודעת כמה זה לא "רק", ויודעת כמה הכל מורכב ומעורבב אבל מרגישה שאת תגיעי לשם..שאת באמת מסוגלת.

איך את היום??

 

[כמהאפשר]

בעיקר מותשת.

ניסיתי לאכול בסדר היום.
חושבת שמצליחה. בינתיים.
היום לא נגמר.
הלילה רק מתחיל.
השדים רק יוצאים. הסכנות רק מתחילות לחגוג.

הברזתי מראיון עבודה מטומטם(ומושלם) בתירוץ מטומטם. אבא שלי התקשר לשאול לשלומי, ריב ענקי באמצע הרחוב, מול חנות כשהוא יודע שאני בחנות.. קניה כאשר כשאין לי כוח לחשוב על מחיר, כסף, עלות.

אני לא יודעת מה אני יותר עכשיו- ריקה. מותשת. רוצה לצעוק. רוצה להגיד לו. רוצה שהוא יקשיב.. רוצה שהוא יקבל. רוצה שהוא יבין.






אני לא יודעת.
ואי הוודאות הזאת אוכלת אותי.
אני רוצה שמישהו יכיל אותי, ואניצריכה לשחרר, להתנקות- ואני צריכה להכיל את עצמי(?) אני צריכה למצוא את המקומות שמכילים אותי(?)- מקומות בריאים, טובים, נקיים..
ולעזאזל..- כואב לי.
פשוט כואב לי.

 

[hory0]

...

(סליחה שלא מסוגלת להגיב..אבל קראתי וחושבת עליך..)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אני קוראת את כל ההודעות שלך

ומרגישה את הכאב והמצוקה והייאוש.
אין הרבה מילים מולם,
אבל יש לי תקווה שכשנותנים לאחרים לראות את זה נהיים קצת פחות בודדים ולכודים.
תודה שנתת לנו לראות את זה.

 

[קולדון]

היי, (טריגר?)

קראתי את ההודעות...



ואני מאמינה שמה שאת באמת רוצה זה כן שיהיה לך טוב,
לא את כל ההרס העצמי והיאוש האלו.

ואת כותבת שאת מרגישה שזה בגדר חלום ש"..מישהו שילטף אותי, יעטוף כל כאב וכל שריטה וכל פחד..
יישאר ולא יילך.."
ואני חושבת שבאיזשהו מקום לרצות שמישהו יבוא ויציל אותך זו באמת מחשבה לא ראליסיטית.
זה לא אומר שרק האופציה השניה קיימת, ממש לא. זה כן, אבל אומר, שאולי את צריכה לקחת בחשבון תהליך יותר ארוך ומורכב מפאנטזיה על מישהו שיבוא ויציל אותך במטה קסם, וכן- לקחת בחשבון קשיים.

ותכלס, עכשיו קשה לך נורא. אולי הגעת כבר לתחתית של התחתית ואת צריכה לרצות לזחול משם החוצה ולטפס.
דוגרי לא באמת יש מישהו שיכול לעזור למישהו אחר, או ממש להבין אותו אחד לאחד.,
את צריכה לקחת את כל הכוחות שלך, להפסיק להשקיע אותם בהרס עצמי. ולהיות, בעצם- המישהו הזה שאת כל כך מייחלת שיבוא ויעזור לך.
עם כל מה שזה אומר- ללטף, לעטוףאת הכאב ווהשריטה והפחד, להשאר ולא ללכת.

את מבינה למה אני מתכוונת...?
אצלי זה היה ככה, ואני מאמינה שמהמקום הכי נמוך שלא משנה למה, הלכנו ולקחנו את עצמינו לשם, רק אנחנו יודעים את הדרך חזרה החוצה, ואין מה לעשות חייבים לזחול אותה עם כל הכוח.

תעזבי את חשבונות הנפש עם ההורים, עם המשקל, עם העבר.
אין לך כרגע יותר מידי כוחות מיותרים, ואם תנסי להששקיע אותם ביציאה החוצה זה יהיה הדבר הכי טוב בשבילך.
לאכול בריא ולא להרעיב את עצמך לכל היום.
לעשות את המקסימום של לקבל שפיות באכילה ובתפקוד.
תמיד את יכולה לחזור לאנורקסיה ולדירדור הזה, אבל תני לעצמך לפחות צ'אנס אחד לצאת מזה לחיים שיכולים להראות לגמרי אחרת.

יש הרבה דברים כרגע שהם בידיים שלך, ואת יכולה לעשות יותר בשבילך לחזק את עצמך..


חיבוק גדול!

 

[כמהאפשר]

ניסיתי לכתוב בצהריים, אבל האינטרנט

מהסלולרי לא תפקד.

יום שני של נסיון לאכול כמו שצריך.
בוקר שני של נסיון לאכול כמו שצריך.

לילה לא פשוט.
נותנת הרבה.
לא את הכל.
אבל מנסה.

מנסה..



יום קל, קל שיהיה..

 

[Lovely locks]

יש.

תיארת אחד לאחד את היחסים שלי עם ההורים שלי. רק שלהם אין חתול. מצטערת, הלוואי וידעתי מה לומר.

גם אני אובדת עצות, איך לשנות, אם בכלל, אם אפשר.

 

[כמהאפשר]

הי..

סליחה שלא הגבתי קודם.
היה לי קשה להגיב להודעה שלך. הכי קשה, מכל התגובות.
בחרת לחשוף תמונה כל כך אישית, אינטימית מהחיים שלך כדי שמישהי זרה, שאת לא מכירה תוכל למצוא מעט שייכות, להרגיש מעט פחות לבד.

לא יודעת האם אפשר לשנות,
אבל מקווה יום אחד להפסיק לרדוף אחר הנסיון לשנות. אחרי האהבה והחום והליטוף.
מקווה יום אחד להפסיק את התלות בהם.
ויום אחד להפר את הקשר הזה.. כי הוא כרוך לי סביב הצוואר וחונק אותי וכמו חבל עם אבן- משקיע אותי מטה, ומטה ומטה ומטביע אותי לקרקעית.