כלום.

[כמהאפשר]

כלום.

אני אמורה להרגיש כלום עכשיו.
מנסה להמליל את מה שאני אמורה להרגיש. הכל מבולבל, הכל מתבלבל.
מעל הכל נמשך "אני לא יודעת".

אז אני לא יודעת.

?

 

[כמהאפשר]

לא -טריגר

מעל הכל נמשך הדחף לרוץ למקרר.
ובלבול.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

שולחת חיבוק.

מה אפשר לעשות כדי לעשות קצת סדר במחשבות?
יש תרגיל כזה שנקרא כתיבת רצף- את שמה את היד על הדף [או על המקלדת אם את רוצה לעשות את זה כאן איתנו] וכותבת כל מה שעולה על רוחך בלי לחשוב ובלי לעצור. זה מוציא הרבה מחשבות והרבה כאב, ובסוף כשאת קוראת את מגלה לפעמים דברים מאוד חשובים.
רוצה לנסות?

המקרר, אני מזכירה, ירגיע רק לרגע, ואח"כ תרגישי עוד יותר גרוע שזה הפתרון שבחרת. תחזיקי חזק, תשארי איתנו כאן. רק אל תעשי לעצמך את זה...

 

[כמהאפשר]

טריגר.

הכל מרגיש לי כל כך מטומטם. וכל כך חושפני.
יושבת שעה ועשר דקות מול התגובה.

וכל מה שאני רוצה לכתוב-
אני מרגישה שאני רק רוצה להרים ידיים.

הכל מתיש ומייאש ומרוקן ומתסכל.

תודה שהגבת.

 

[אלומת האור]

כל כך מבינה אותך שכמעט אין לי מה להוסיף

מזדהה מאוד כרגע עם חוסר היכולת לכתוב, כי בשביל מה, ולבקש עזרה, כי אני יודעת מראש בדיוק מה כל אחד יגיד, אז בשביל מה לנסות. ואין כוח להסביר, כי בשביל מה. המציאות ממילא תטפח על פניי בין אם אנסה לשנות אותה ובין אם לאו. אז בשביל מה. והתחושה הזאת מפחידה אותי.

 

[אלומת האור]

מבינה אותך

מזדהה מאוד כרגע עם חוסר היכולת לכתוב, כי בשביל מה, ולבקש עזרה, כי אני יודעת מראש בדיוק מה כל אחד יגיד, אז בשביל מה לנסות. ואין כוח להסביר, כי בשביל מה. המציאות ממילא תטפח על פניי בין אם אנסה לשנות אותה ובין אם לאו. אז בשביל מה. והתחושה הזאת מפחידה אותי.

 

[אלומת האור]

תפוז אידיוט

 

[כמהאפשר]

הייתי כותבת כמה מסתורי ועלום זה

שהכל בא במטרה והכל מלמעלה..

אבל אני כ"כ מזדהה עם מה שכתבת. במיוחד המשפט האחרון שלך היכה על פניי.
אומרים שזה טוב לפחד. שהפחד שומר עלינו.
בטח קראת את המשפט הזה כמה (עשרות) פעמים.
אני מרגישה שתחושת הפחד אצלי התעמעמה קצת, כמו ילד חנון שהתכווץ ובראש מורכן מדדה אל הקלעים..

וזה מה שמפחיד אותי.

 

[אלומת האור]

זה בהחלט מפחיד, ואני מכירה את זה גם מעצמי

לפעמים אני תופסת את עצמי חוצה את הכביש לא במעבר חצייה וזורקת ז** בקושי מסתכלת אם יש מכוניות שחוצות (זה אמנם כביש ראשי, אבל בלי רמזורים בקטע הזה), ואז אני אומרת לעצמי, אוי ואבוי, מה, את לא רוצה לחיות? בדרך כלל אני כן רוצה, לכן מפחיד אותי שזה קורה. למזלי זה לא קורה הרבה. אני לא רוצה למות, אני פוחדת מאוד מהמוות, אבל יש לפעמים מחשבות. לא אופרטיביות, למזלי, אבל לפעמים פשוט קשה לי מדיי. אבל אני כן מאמינה (או לפחות משתדלת לשכנע את עצמי) שהכול לטובה ושלכל דבר יש מטרה שלא תמיד צריכה להיות ברורה לנו, בני האדם, שביהירותנו חושבים שאנחנו יכולים לדעת הכול כמו אלוהים (החטא הקדמון). לפעמים זה מצליח להרגיע אותי.

 

[כמהאפשר]

הכל מבולבל לי כל כך.

מצד אחד חוסר הפחד. או האפתיה. האדישות. כמו עמעום, מיסוך.
מצד שני הבלחי פחד, חרדה(חרדה?) של הבנה "מה יכול להיות", "מה יכול לקרות". פלאשבקים כמו בסרט של סצינות שיכולות לקרות- ולא קורות, כמובן.
ומחשבות של "תחיי, תחיי"- ממה את מפחדת כל כך? במה את נאחזת כל כך?"
זה לא נראה כזה קשה- ולא מצליחה לשחרר. להרפות. "לחיות".
ופחד- אבל אם אעשה... אם "אצא". אם "אחיה"..

תיאורטית- הכל לטובה.
תכלס- אני לא מצליחה.

 

[אלומת האור]

 

[כמהאפשר]

אולי אנחנו לא אלוהים

אנחנו גם לא אמורים להיות.

אנחנו לא יודעות הכל ולא יודעות מה יהיה, מה יקרה ואיך ומתי ואם בכלל.
ולפעמים זה מתסכל ומייאש ומפחיד נורא.
וזה בסדר לפחד.

וזה בסדר לעצור לפעמים, לנוח ופשוט לשבת בצד הדרך.

אבל לא להרים ידיים לגמרי.
אני חושבת שאולי אחד הדברים המדהימים בקהילה הזאת של OA שאת מדברת עליה הוא שיש שם עוד אנשים שהולכים איתך, אולי גם בפורום הזה. אנשים שהולכים איתך ומלווים אותך וקצת "עוקבים" אחריים. לא מניחים לך להשבר, ליפול.
מזכירים לך, מדרבנים, תופסים אותך.
ואת לא לבד.

ובסופו של יום- זה דבר גדול.
נכון?

 

[אלומת האור]

זה לגמרי דבר גדול, גדול מאוד

אני באמת לא יודעת ולא רוצה לדעת איפה החיים שלי היו מתגלגלים היום בלי התכנית המופלאה. הבעיה היא שאם אני לא מבקשת עזרה, העזרה בדרך כלל לא תנחת עליי מהשמים, ואני לא מבקשת.

 

[כמהאפשר]

אלה הרגעים

שגם אם קשה להרגיש את זה, להפנים בלב,

אולי כדאי לקחת דף, לשבת ואפילו לכתוב לעצמך את ההישגים, השלבים שטיפסת ועברת.
לשים לעצמך מול הפנים, לקרוא, להזכיר לעצמך רגע.

ולגבי לבקש עזרה- אני חושבת שבאיזשהו מקום ככה זה אצל כולנו.
ככה זה גם צריך להיות ואולי כך גם יותר טוב. כך לומדים להעריך את היד המושטת, לא לדחות אותה. לחזק את האחיזה בה. לומדים להוקיר, לא לקבל כמובן מאליו.
לומדים שיש קול ושאנחנו יכולים לבקש, שיש מי שייענה.

וממקום אישי יותר, אכתוב לך שקשה יותר כאשר מבקשים, בכל מקום שמוצאים- ונתקלים בסירוב.

 

[אלומת האור]

אנסה לכתוב לך על זה מחר, אם אזכור ואוכל

כי הסיפור שלי בקטע הזה הוא דווקא די מעניין. אני אשתדל לזכור.

 

[כמהאפשר]

איזה כיף, יש לי למה לחכות מחר!
את רואה, כבר עשית לפחות מעשה כל כך טוב אחד הלילה!

תפסתי אותך במילה- ואת חייבת להרגיש טוב מחר כדי שתוכלי לכתוב את כללל הסיפור, כן?..

 

[כמהאפשר]

תודה על התגובה הזאת. (טריגר!!)

מה שהרגשתי בעיקר היה קשור לתחושה שנוצרת אצלי מול הורים.
תחושה שאני מקבלת כאשר אני נמצאת בסביבה שלהם.

שאני אומרת משהו- ואין תגובה. אין התייחסות.

אני יכולה לעשות לופים באוויר, רונדלים, קפיצות דרך חישוק בוער-
ואבא ישכב על הספה בתחתונים עם הבטן בחוץ ויצפה בטלוויזיה
ואמא תעמוד במטבח, תבשל או תשב על ידו מול הטלוויזיה.
עם ריחות אוכל מטוגן, חביתה או טוסט.
וחתול מיילל ברקע. והיא מדברת אליו בטון רך ואוהב. והוא לוקח אותו אליו שישכב בחיקו והם נרדמים יחד.

ושניהם לא יתייחסו אם אומר משהו(אחרי חמש או עשר פעמים)
ושניהם ירטנו.
ושניהם במקרה הכי טוב יאמרו "סליחה, יש לך טענות?"..


אני מתביישת מאוד לחשוף את הדברים האלה מול מישהו כי נדמה ללפעמים, כמו שכתבתי, שראשית- פשוט יותר לתאר בדימויים כי זה מעט פחות נורא.
ושנית- אין עוד איש שאצלו זה גם ככה.

 

[כמהאפשר]

טריגר.

קשה לי קשה לי קשה לי קשה לי!!!!!!!!!!!!!!

ואני לא מצליחה.

 

[כמהאפשר]

מנסה את התרגיל של רחלי. טריגר.

יושבת בבית הזה בחדר הזה בפינה הזאת
רוצה להקיא הבטן מתפוצצת מלאה באוכל שדחפתי לעצמי
התפוח הזה עומד לי בגרון
מלאה באוכל, מתפוצצת, מפוצצת
הקאתי הבוקר
למה קמתי כל כך מוקדם? למה אני לא מצליחה לישון?
התחלתי להקיא.
מחזיקה את עצמי לא להקיא.
למה אכלתי עכשיו? יכלתי לא לאכול. אכלתי. אכלתי ואני לא מקיאה.
פעם הייתי רזה. היום כבר לא.
פעם קפל בבטן נראה בעיניי "לא רזה", פעם תת מידה 0 הייתה בשבילי "לא רזה"- היום אני מתביישת ללכת ברחוב. איזה 0 ואיזה נעליים.
כל מה שאני רוצה זה ללכת לישון. כל יום מבטיחה לעצמי שמחר אתחיל לאכול בריא.
כל יום מושכת עד הערב מנסה להרעיב את עצמי. לא מצליחה.
כל יום מבטיחה לעצמי להעסיק את עצמי.
כל יום שונאת את עצמי עוד טיפה.
כל יום נכשלת עוד קצת.
עוד קצת.



פוחדת למות.
פוחדת לחיות.
פוחדת לייחל.
פוחדת לעשות צעד.


פוחדת לא לחשוב.
פוחדת לחשוב.


שלח.

 

[כמהאפשר]

טריגר.

אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי, אני כל כך שונאת את עצמי.מלאה תיעוב עצמי, גועל עצמי..
אנילא יודעת מה אני רוצה יותר- שמישהו יעמוד מעליי וישנא אותי, יבעט בי, יקלל אותי, יירק עליי, יבוז לי, ירמוס אותי
או מישהו שילטף אותי, יעטוף כל כאב וכל שריטה וכל פחד..
יישאר ולא יילך..
הראשון זה כל מה שאנימכירה והשני נראה בגדר חלום ולא מציאותי.


וביניהם אני- ואני רק רוצה למות, להיעלם, לא להיות.

הטלוויזיה, הקולות, הלילה- הכל מסביב
ואני מאבדת אחיזה, שליטה, נופלת, נאבדת. רוצה להתנתק ולא מצליחה.
ושמישהו יחבק אותי, ילטף אותי, יקח אותי.. יציל אותי.

ואין. ואני לבד.
וזה ככה תמיד.
ורק האוכל..


אני לא יודעת מה אני כותבת- ואני עייפה.