א ו ר י ר ח
New member
כלוב מזהב
בניתי את הקשר הזה עם השיניים והציפורניים חיזרתי אחריו, תמכתי בו נתתי לו מעצמי הכל הכל, וכן הצלחתי לקרב אותו אליי, הצלחתי לגרום לו להיפתח להיות מודע לרגשות שלו ולהביע אותם, היה לי המון המון סבלנות אליו וסבלתי גם תקופות קשות אתו. המצב התחיל להשתפר, מבחינתו הוא שלי ואתי אבל אני לא מסוגלת לסבול יותר את מה שעדיין חסר בקשר הזה. הצטברו אצלי המון המון דברים מהתקופה שהייתי לוקחת את כל הקשר על עצמי, ליזום, לוותר, להתפשר לדחוף ולהאמין בנו, היום הוא לא מוכן לוותר על הקשר הזה אבל מה? הוא התרגל, התרגל שנוח לו אתי פשוט כך אני עדיין יוזמת הכל אנחנו גרים ביחד 7 חודשים (סה"כ שנה ביחד) ותאמינו או לא ב7 חודשים האלה יצאנו ביחד בדיוק 3 פעמים. אני מוצאת את עצמי עושה את ההליכות של הערב לבד, אחרי שכן תכננו לעשות אותם ביחד, אוכלת בבתי קפה לבד, מנקה ומסדרת את הבית לבד, הולכת לקולנוע ולים לבד, כל מה שאני מציעה שנעשה ביחד מתקבל בדחייה דוגמא: לפני כשבועיים קיבלתי דרך העבודה שלי מתנה יום של פינוק זוגי בספא בבית מלון באזור המגורים שלנו באתי אליו בשיא ההתלהבות ואמרתי לו, באיזה תגובה אתם חושבים שנתקלתי? "צריך זמן בשביל זה ואין לי נלך מתישהו אבל לא עכשיו" אם אני אומרת לו שאני אלך עם חברה זה מעצבן אותו וחושב שאני עושה לו דווקא. זו דוגמא אחת מיני רבות של הדחייה שאני נתקלת בה אני פשוט רואה זוגות אחרים ביחד מבלים מסתכלת עם עיניים דומעות ומקנא, ויתרתי וויתרתי הוא טוען שמספיק שיש לי אותו בלילה במיטה וזה הדבר היחידי שאנחנו עושים ביחד שוכבים והולכים לישון. יש לציין שגם לשכב לפעמים אני עושה את זה לבד, הכוונה היא שאני נגיד רוצה להשקיע בעניין הזה בסוף שבוע אז אני עושה את כל ההכנות שתהיה לנו אווירה הכי נעימה שבעולם ומה אני מקבלת? אין לו כוח הוא עייף אז הוא עושה את זה מאוד תכני נשכב על הבטן נרדם ומשאיר אותי עם הנרות, הקטורת, המוזיקה והדמעות. מה לא עשיתי בשביל שזה ישתנה דיברתי אתו, רבתי אתו, עשיתי לו דווקא,מניפולציות, להגיד לו מה חסר לי ולמה אני מצפה ממנו, לבכות לילות שלמים, לאיים בעזיבה, ניסיתי גם להבין ולמצוא לעצמי חיים ומצאתי את עצמי לבד עושה דברים כשיש לי בן זוג ישן בבית. אתמול החלטתי שאני מסתפקת בלאכול אתו ארוחות ערב בבית אחרי ששנינו חוזרים מהעבודה קניתי מצרכים נכנסתי הביתה ואמרתי לו שאני מכינה אוכל לשנינו, הוא אמר שקבע לאכול עם חברים שלו אבל יבטל בשביל לאכול אתי (תבינו שלאכול אתי בחוץ אין לו זמן אבל עם חברים שלו כן יש לו זמן לאכול) הכנתי אוכל וקראתי לאדון שיבוא, בדיוק באותו רגע השכנה צלצלה בדלת אותה שכנה שמגיעה כמה פעמים בשבוע להתייעץ אתו (שניהם עובדים באותו תחום)והרבה פעמים היא נוחתת עלינו כשאנחנו באמצע משהו אז הוא עוזב הכל יושב אתה כמה שצריך ולא משנה שאני מחכה לו בשביל שנאכל ביחד או לעשות כל מיני דברים אני פשוט צריכה לשבת בצד לחכות בגלל שהגברת החליטה שעכשיו היא צריכה אותו, השכנה הפכה להיות הסיוט שלי והוא חייב לרצות אותה. דיברתי אתו על זה אלף פעם והתעקשתי שאני צריכה לבוא קודם שהיא זאת שצריכה לחכות אם הוא באמצע משהוא אתי, והוא אמר שאני צודקת ושזה ישתנה. אתמול היתה לי ציפייה שיגיד לה שאנחנו עומדים לאכול שתחזור עוד חצי שעה... אתם יודעים מה? גם רבע שעה הייתה מספקת אותי, מספיק שאני אראה שאני במקום ראשון לפניה אבל מה פתאום שהוא יבאס את השכנה? אני ישבתי במטבח עם האוכל על השולחן והם ישבו להם בסלון לקחו את הזמן. אני כותבת את זה מהמשרד שלי באמצע עבודה ובוכה, אני לא מסוגלת יותר לא מסוגלת ואני צועקת לו את זה כל פעם, כל פעם אבל הבן אדם לא קולט באיזה מצוקה אני נמצאת. אני אוהבת אותו אבל לא מצליחה להתגבר על הקטעים האלה. זה נכון הוא בן אדם מאוד עסוק לומד ועובד ולי יש יותר זמן ממנו, אבל מה אני מבקשת? לא באתי אליו בדרישות מוגזמות שנצא כל יום, אני אסתפק אם פעם בחודש יתקשר אליי באמצע היום מעבודה ויציע שנצא לאכול ביחד היום, אני אסתפק בשיחה לא צפוייה שהוא ייזום באמצע יום בשביל שישאל מה שלומי או שיגיד לי שהוא מתגעגע, אני אסתפק אפילו בהודעת SMS עם מילה אחת, אני בחורה שאפשר לשמח ולספק בקלות, והוא יודע את זה. אני מצפה ומצפה וזה לא מגיע, אני מבקשת וצועקת לו ממעמקי המצוקה שלי והוא רואה רק את עצמו ואת העצבים שאני מביאה לו כל יום. הוא לא מבין למה אמרתי לו אלף פעם מתוך הדמעות "אני לבד" והוא לא מבין אני במצב של חולשה ועצבים עד כדי כך שהפכתי להיות בלתי נסבלת, כל דבר קטן אני מסוגלת לפוצץ לריב של כמה שעות. והוא לא מבין, הוא גם לא נותן לי ללכת ממשיך לפזר הבטחות. אני בחורה שאוהבת לחיות לעשות דברים, לגוון, אני (או שהייתי) הכי כיפית שבעולם עם שמחת חיים ידעתי לנצל כל רגע של אושר ולהנות ממנו עד הסוף והמצב הזה רק מדכא אותי, וכן אני רוצה את החבר שלי אתי ולידי כמו כל זוג נורמלי, אפילו סתם ללכת ברחוב יד ביד, וחשוב לי לציין שכל גבר אחר היה גאה ללכת אתי ברחוב יד ביד אני נראית מצויין גוף, פנים, הופעה יש לי מראה מאוד אצילי ויופי אקזוטי ומיוחד, יודעת לצחוק ולהצחיק אבל הבן אדם הזה גורם לי להרגיש לא שווה, לא מקובלת ודחוייה אני לא מסוגלת יותר. תגידו לי בבקשה מה לעשות, מה נחשב לחכם לעשות במצב הזה, כי מרוב ייאוש אני מרגישה שהתחלתי להתנהג ולדבר בטמטום ופזיזות. כואב לי הראש כבר. בבקשה תתיחסו... אתו אני לא יכולה לדבר כבר. אני צריכה את עצותיכם. רק אל תציעו לי ייעוץ כי מבחינתו זה לא בא בחשבון.
בניתי את הקשר הזה עם השיניים והציפורניים חיזרתי אחריו, תמכתי בו נתתי לו מעצמי הכל הכל, וכן הצלחתי לקרב אותו אליי, הצלחתי לגרום לו להיפתח להיות מודע לרגשות שלו ולהביע אותם, היה לי המון המון סבלנות אליו וסבלתי גם תקופות קשות אתו. המצב התחיל להשתפר, מבחינתו הוא שלי ואתי אבל אני לא מסוגלת לסבול יותר את מה שעדיין חסר בקשר הזה. הצטברו אצלי המון המון דברים מהתקופה שהייתי לוקחת את כל הקשר על עצמי, ליזום, לוותר, להתפשר לדחוף ולהאמין בנו, היום הוא לא מוכן לוותר על הקשר הזה אבל מה? הוא התרגל, התרגל שנוח לו אתי פשוט כך אני עדיין יוזמת הכל אנחנו גרים ביחד 7 חודשים (סה"כ שנה ביחד) ותאמינו או לא ב7 חודשים האלה יצאנו ביחד בדיוק 3 פעמים. אני מוצאת את עצמי עושה את ההליכות של הערב לבד, אחרי שכן תכננו לעשות אותם ביחד, אוכלת בבתי קפה לבד, מנקה ומסדרת את הבית לבד, הולכת לקולנוע ולים לבד, כל מה שאני מציעה שנעשה ביחד מתקבל בדחייה דוגמא: לפני כשבועיים קיבלתי דרך העבודה שלי מתנה יום של פינוק זוגי בספא בבית מלון באזור המגורים שלנו באתי אליו בשיא ההתלהבות ואמרתי לו, באיזה תגובה אתם חושבים שנתקלתי? "צריך זמן בשביל זה ואין לי נלך מתישהו אבל לא עכשיו" אם אני אומרת לו שאני אלך עם חברה זה מעצבן אותו וחושב שאני עושה לו דווקא. זו דוגמא אחת מיני רבות של הדחייה שאני נתקלת בה אני פשוט רואה זוגות אחרים ביחד מבלים מסתכלת עם עיניים דומעות ומקנא, ויתרתי וויתרתי הוא טוען שמספיק שיש לי אותו בלילה במיטה וזה הדבר היחידי שאנחנו עושים ביחד שוכבים והולכים לישון. יש לציין שגם לשכב לפעמים אני עושה את זה לבד, הכוונה היא שאני נגיד רוצה להשקיע בעניין הזה בסוף שבוע אז אני עושה את כל ההכנות שתהיה לנו אווירה הכי נעימה שבעולם ומה אני מקבלת? אין לו כוח הוא עייף אז הוא עושה את זה מאוד תכני נשכב על הבטן נרדם ומשאיר אותי עם הנרות, הקטורת, המוזיקה והדמעות. מה לא עשיתי בשביל שזה ישתנה דיברתי אתו, רבתי אתו, עשיתי לו דווקא,מניפולציות, להגיד לו מה חסר לי ולמה אני מצפה ממנו, לבכות לילות שלמים, לאיים בעזיבה, ניסיתי גם להבין ולמצוא לעצמי חיים ומצאתי את עצמי לבד עושה דברים כשיש לי בן זוג ישן בבית. אתמול החלטתי שאני מסתפקת בלאכול אתו ארוחות ערב בבית אחרי ששנינו חוזרים מהעבודה קניתי מצרכים נכנסתי הביתה ואמרתי לו שאני מכינה אוכל לשנינו, הוא אמר שקבע לאכול עם חברים שלו אבל יבטל בשביל לאכול אתי (תבינו שלאכול אתי בחוץ אין לו זמן אבל עם חברים שלו כן יש לו זמן לאכול) הכנתי אוכל וקראתי לאדון שיבוא, בדיוק באותו רגע השכנה צלצלה בדלת אותה שכנה שמגיעה כמה פעמים בשבוע להתייעץ אתו (שניהם עובדים באותו תחום)והרבה פעמים היא נוחתת עלינו כשאנחנו באמצע משהו אז הוא עוזב הכל יושב אתה כמה שצריך ולא משנה שאני מחכה לו בשביל שנאכל ביחד או לעשות כל מיני דברים אני פשוט צריכה לשבת בצד לחכות בגלל שהגברת החליטה שעכשיו היא צריכה אותו, השכנה הפכה להיות הסיוט שלי והוא חייב לרצות אותה. דיברתי אתו על זה אלף פעם והתעקשתי שאני צריכה לבוא קודם שהיא זאת שצריכה לחכות אם הוא באמצע משהוא אתי, והוא אמר שאני צודקת ושזה ישתנה. אתמול היתה לי ציפייה שיגיד לה שאנחנו עומדים לאכול שתחזור עוד חצי שעה... אתם יודעים מה? גם רבע שעה הייתה מספקת אותי, מספיק שאני אראה שאני במקום ראשון לפניה אבל מה פתאום שהוא יבאס את השכנה? אני ישבתי במטבח עם האוכל על השולחן והם ישבו להם בסלון לקחו את הזמן. אני כותבת את זה מהמשרד שלי באמצע עבודה ובוכה, אני לא מסוגלת יותר לא מסוגלת ואני צועקת לו את זה כל פעם, כל פעם אבל הבן אדם לא קולט באיזה מצוקה אני נמצאת. אני אוהבת אותו אבל לא מצליחה להתגבר על הקטעים האלה. זה נכון הוא בן אדם מאוד עסוק לומד ועובד ולי יש יותר זמן ממנו, אבל מה אני מבקשת? לא באתי אליו בדרישות מוגזמות שנצא כל יום, אני אסתפק אם פעם בחודש יתקשר אליי באמצע היום מעבודה ויציע שנצא לאכול ביחד היום, אני אסתפק בשיחה לא צפוייה שהוא ייזום באמצע יום בשביל שישאל מה שלומי או שיגיד לי שהוא מתגעגע, אני אסתפק אפילו בהודעת SMS עם מילה אחת, אני בחורה שאפשר לשמח ולספק בקלות, והוא יודע את זה. אני מצפה ומצפה וזה לא מגיע, אני מבקשת וצועקת לו ממעמקי המצוקה שלי והוא רואה רק את עצמו ואת העצבים שאני מביאה לו כל יום. הוא לא מבין למה אמרתי לו אלף פעם מתוך הדמעות "אני לבד" והוא לא מבין אני במצב של חולשה ועצבים עד כדי כך שהפכתי להיות בלתי נסבלת, כל דבר קטן אני מסוגלת לפוצץ לריב של כמה שעות. והוא לא מבין, הוא גם לא נותן לי ללכת ממשיך לפזר הבטחות. אני בחורה שאוהבת לחיות לעשות דברים, לגוון, אני (או שהייתי) הכי כיפית שבעולם עם שמחת חיים ידעתי לנצל כל רגע של אושר ולהנות ממנו עד הסוף והמצב הזה רק מדכא אותי, וכן אני רוצה את החבר שלי אתי ולידי כמו כל זוג נורמלי, אפילו סתם ללכת ברחוב יד ביד, וחשוב לי לציין שכל גבר אחר היה גאה ללכת אתי ברחוב יד ביד אני נראית מצויין גוף, פנים, הופעה יש לי מראה מאוד אצילי ויופי אקזוטי ומיוחד, יודעת לצחוק ולהצחיק אבל הבן אדם הזה גורם לי להרגיש לא שווה, לא מקובלת ודחוייה אני לא מסוגלת יותר. תגידו לי בבקשה מה לעשות, מה נחשב לחכם לעשות במצב הזה, כי מרוב ייאוש אני מרגישה שהתחלתי להתנהג ולדבר בטמטום ופזיזות. כואב לי הראש כבר. בבקשה תתיחסו... אתו אני לא יכולה לדבר כבר. אני צריכה את עצותיכם. רק אל תציעו לי ייעוץ כי מבחינתו זה לא בא בחשבון.
