לימונענע גרוס
New member
כלוב הזהב שלי
חודש וחצי עברו מאז סיימתי את השירות ועדיין לא מצאתי את מקומי בשוק העובדה... עושה כסף קטן משיעורים פרטיים שלחתי קו"ח ל5 חברות פסיכומטרי וחזרה אליי רק אחת.... ***** אהובתי... החברה שהביאה אותי לציון שלא העזתי לחלום עליו. מצד אחד, אני נורא רוצה את זה, זה הסיכוי הכי טוב שלי להשיג עבודה טובה אפשר לעבוד בזה אח"כ בלימודים, אפשר לעבוד פרטי, התנאים מצויינים שעות העבודה גמישות, אני אוהבת ללמד, בקיצור, נו... העבודה המושלמת למשוחררת שמנסה לעשות כסף ולהנות משנת החופש שלה לפני השיעבוד ללימודים.... מצד שני, יש לי איזה מן הרגשה מעצבנת בפנים שאני לא מספיק טובה לעבודה כזאת, חוסר ביטחון שהורס ומקלקל ואומר "נו.. את לא מהאנשים האלה, את לא כמו דורון, את לוזרית, עם כל הציונים הגבוהים שלך, אין בך יותר מזה, התקשורת שלך גרועה, את לא יודעת לשווק את עצמך, אין לך את הביטחון העצמי המוצק שנדרש, כמו של דורון או אשר שתמיד ניראים כ"כ במיטבם, תמיד רגועים, תמיד בשליטה, כן, שליטה, אין לך את השליטה הזאת..." ואני יודעת שהקול הזה הוא מה שהורס לי בחיים ומקלקל לי ומעכב אותי ומונע ממני להגשים את החלומות שלי וללכת עד הסוף עם מה שאני רוצה לעשות, זה הקול הזה שגורם לי לרצות להיכנע לבינוניות (נשמע כמו הפרסומת ההיא, אני יודעת...) לא לשאוף גבוה מידי כדי לא ליפול, כדי לא להיות מובכת, כדי לא להסתכן בהשפלה, להישאר במקום הבטוח והמוכר, ככה אף אחד לא יכול לפגוע בי... ובא לי לצעוק עליו, על הקול הזה ולהגיד לו "אני שווה, אני יכולה, אתה לא תגיד לי מה אני יכולה ומה לא, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה! ואני רוצה לאכול את העולם הזה, לטעום מהכול" אבל תוך כדי צעקה גדולה, אני עדיין שומעת את הקול הזה לוחש תוך חיבוק דב "את יכולה להתעסק בכל הניו אייג' בולשיט הזה והחשיבה החיובית והקלישאות אבל שנינו יודעים שבסופו של דבר אין לך כח לחיים האלו, פשוט לא קורצת מהחומר הנכון, בייב. פשוט תודי בזה ותוותרי.... יהיה הרבה יותר קל אם פשוט תיכנעי עכשיו מאשר שתפלי אח"כ וחזק..." וככה אני חיה את חיי, נקרעת בין 2 הקולות בתוכי, ומקווה להגיע יום אחד להרמוניה ושלווה פנימית.
חודש וחצי עברו מאז סיימתי את השירות ועדיין לא מצאתי את מקומי בשוק העובדה... עושה כסף קטן משיעורים פרטיים שלחתי קו"ח ל5 חברות פסיכומטרי וחזרה אליי רק אחת.... ***** אהובתי... החברה שהביאה אותי לציון שלא העזתי לחלום עליו. מצד אחד, אני נורא רוצה את זה, זה הסיכוי הכי טוב שלי להשיג עבודה טובה אפשר לעבוד בזה אח"כ בלימודים, אפשר לעבוד פרטי, התנאים מצויינים שעות העבודה גמישות, אני אוהבת ללמד, בקיצור, נו... העבודה המושלמת למשוחררת שמנסה לעשות כסף ולהנות משנת החופש שלה לפני השיעבוד ללימודים.... מצד שני, יש לי איזה מן הרגשה מעצבנת בפנים שאני לא מספיק טובה לעבודה כזאת, חוסר ביטחון שהורס ומקלקל ואומר "נו.. את לא מהאנשים האלה, את לא כמו דורון, את לוזרית, עם כל הציונים הגבוהים שלך, אין בך יותר מזה, התקשורת שלך גרועה, את לא יודעת לשווק את עצמך, אין לך את הביטחון העצמי המוצק שנדרש, כמו של דורון או אשר שתמיד ניראים כ"כ במיטבם, תמיד רגועים, תמיד בשליטה, כן, שליטה, אין לך את השליטה הזאת..." ואני יודעת שהקול הזה הוא מה שהורס לי בחיים ומקלקל לי ומעכב אותי ומונע ממני להגשים את החלומות שלי וללכת עד הסוף עם מה שאני רוצה לעשות, זה הקול הזה שגורם לי לרצות להיכנע לבינוניות (נשמע כמו הפרסומת ההיא, אני יודעת...) לא לשאוף גבוה מידי כדי לא ליפול, כדי לא להיות מובכת, כדי לא להסתכן בהשפלה, להישאר במקום הבטוח והמוכר, ככה אף אחד לא יכול לפגוע בי... ובא לי לצעוק עליו, על הקול הזה ולהגיד לו "אני שווה, אני יכולה, אתה לא תגיד לי מה אני יכולה ומה לא, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה! ואני רוצה לאכול את העולם הזה, לטעום מהכול" אבל תוך כדי צעקה גדולה, אני עדיין שומעת את הקול הזה לוחש תוך חיבוק דב "את יכולה להתעסק בכל הניו אייג' בולשיט הזה והחשיבה החיובית והקלישאות אבל שנינו יודעים שבסופו של דבר אין לך כח לחיים האלו, פשוט לא קורצת מהחומר הנכון, בייב. פשוט תודי בזה ותוותרי.... יהיה הרבה יותר קל אם פשוט תיכנעי עכשיו מאשר שתפלי אח"כ וחזק..." וככה אני חיה את חיי, נקרעת בין 2 הקולות בתוכי, ומקווה להגיע יום אחד להרמוניה ושלווה פנימית.