תשובה מורכבת:
תיאורי הכלב במקרא ובספרות חז"ל, נקבעה כבר במקורות תנאיים קדומים, חובה על הבעלים לשמור על כלבו: "לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת". ופירש רש"י את טעמה של תקנה זו: "מפני שנושך ומנבח, ומפלת אשה מיראתו". וראוי לתת את הדעת שיש כאן טעם כפול לאיסור: אסור לאדם לגדל כלב רע בגלל הנזק הפוטנציאלי הכרוך בנשיכתו, וגם בגלל הנזק העקיף של הפלת עוברה את ולדה בגלל פחדה מפני הכלב. נראה שרש"י מסתמך בדבריו על מעשה המובא במקום אחר בתלמוד הבבלי בלשון ארמית, וזה תרגומו: אשה אחת שהיתה הרה נכנסה לבית כדי לאפות בתנור שהיה מצוי בבית. נבח עליה הכלב. נבהלה ונעקר ולד ממקומו. אמר לה בעל הבית: אל תפחדי מפני הכלב, משום שניטלו שיניו וניטלו ציפורניו. השיבה לו: נטולה טובתך ומושלכת על הקוצים [כלומר, דברי העידוד שלך מיותרים], מפני שכבר נע הוולד ממקומו. כאמור לעיל, אסרו חז"ל לגדל כלב, כמו ששנינו בברייתא: רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? תלמוד לומר: "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח). במקום אחר ניתן טעם חברתי בעיקרו לאיסור לגדל כלב רע: אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו - מונע חסד מתוך ביתו. שנאמר: "למס מרעהו חָסד" (איוב ו, יד), שכן בלשון יונית קורין לכלב למס. רב נחמן בר יצחק אמר: אף פורק ממנו יראת שמים. שנאמר "ויראת שדי יעזוב" (שם). את הקשר שבין גידול כלבים למניעת חסד, מסביר רש"י בפירושו על אתר: "שאינו מניח העניים לבוא לפתחו". הווי אומר: הימצאות כלב בבית מרתיעה את העניים המתדפקים על הפתחים למחייתם, וסופם שידירו את רגליהם ממנו מאימת הכלב. ברם, לא פירשו חז"ל מהו "כלב רע". המהרש"ל הציע הגדרה מעניינת למונח זה: "כלב רע היינו סתם כלב, שהוא מנבח על כל מי שאינו מכיר, ומחמת נביחתו הוא קרוי רע, אף שאינו נושך". לימים נקבע האיסור לגדל כלב רע על ידי הרמב"ם בספר "משנה תורה". וזה לשונו: וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת. אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר, ביום קושרו ובלילה מתירו. ואמרו חכמים: ארור מגדל כלבים וחזירים, מפני שהזיקן מרובה ומצוי. דרך דומה נוקט גם הרמ"ע מפאנו בתשובותיו, והוא מרחיב את נימוקי האיסור גם לעניין הנזק הממוני הכרוך לעתים בהחזקת הכלב: ואיסור הכלבים, דלאו לאכילה נינהו, הוא משום גזל, שהן אונסים יונים שבישוב, ועוד שנושכים ומנבחים ומפילים את העוברות. יחד עם זאת, סייגו כמה מחכמי ההלכה בימי הביניים את האיסור וצמצמו את תחולתו. כך, למשל, מדגיש ר' מאיר הכהן, בעל ההגהות מיימוניות (גרמניה, המאה הי"ג), בהערותיו על דברי הרמב"ם שהובאו לעיל16: "כלב שאינו רע מותר לגדל". גם הרמ"ע מפאנו, בהמשך לדבריו שהובאו לעיל, מסייג את האיסור ואומר: "אבל כלבים קטנים בני תרבות [=מאולפים] אינם בכלל האיסור". לצד מקורות אלה, מקורות אחדים מלמדים שגידול חיות מחמד בכלל וכלבים בפרט היה שכיח כבר בתקופות קדומות, כמו ששנינו בתוספתא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מגדלים כלבים כוּפרים וחולדות הסנואין וחתולין והקופות - דברים המנקין את הבית. ואף על פי שאמרו: אין מגדלין כלבים - ביישוב. אבל מגדלין בעיירות הסמוכות לספָר [=לגבול] בימים, וקושרין אותן בשלשלאות של ברזל, ומתירין אותן בלילות18. והביא רש"י שני פירושים למונח "כלבים כופרים": כלבים ננסים או כלבי ציד גדולים שאינם מזיקים
