ככ מבובל...
בחור בן 23 , השתחררתי לפני שנה וחצי , עוד בחפשש הייתי בראיון עבודה מחשש לשבת בבית אפילו יום וליפול לבור שלא אוכל לקום ממנו, מאז אני עובד בפס ייצור בחברת הייטק , מייצר כל היום חיישנים של הפרעות בשינה , אני עובד כל יום 12 שעות כולל ימי שיש עד השעה 12, קם בקושי ב 6 בבוקר, מתפלל שהיום כבר ייגמר וכך עובר לו שבוע ועוד שבוע ,כשאני מגיע הביתה ובשבת עובד על אופנועים , קונה אותם לא תקינים , מתקן ומוכר ,בשאר הזמן המועט עושה כל מיני עבודות בבית .... לפני חצי שנה ניגשה אלי המנהלת וביקשה לדעת מה קורה איתי בשנה הקרובה , בעקבות השאלה הזאת "דורבנתי" וניגשתי לפסיכומטרי , קיבלתי 558 - ממוצע ארצי- מבחינתי סביר... נורא חששתי שלא אעבור את ה 400.... שלושה חודשים ישבתי בבית ולמדתי , כמה ימים לפני המבחן כבר חזרתי לעבוד ותוך כדי בודק איפה אפשר ללמוד הנדסת מכונות- המקצוע שאני מעונין בו, מכללת אפקה דחתה אותי , אורט בראודה קיבלה אותי אני תושב בנימינה כך שאצתרך מעונות בבראודה אשר בכרמיאל... אני בחור מאוד נאה , אין יום שעובר ואני לא מקבל מחמאות , מדי פעם גם יש קשרים שלא ממש מחזיקים מעמד אבל בכל זאת יש... אני כותב את כל זה ולא מבין למה רע לי בלילות הלב דופק מפחד של מה יהיה בחיים , אם אצליח ואם לא אשאר עובד ייצור כל חיי , במשך היום ישנה חרדה חברתית שדיי ירדה עם הגיל ועם הטיפול הפסיכולוגי והתרופתי אך עדיין קיימת , כיום אני נוטל ציפרלקס. בעבר הייתי מאוד מופנם , מתבייש לספר מה שקורה בביתי , היום אני פשוט לא מסוגל לשמור בבטן , מספר ממש הכל מנסה להלחם בזה שלא לספר אך לא מתאפק. ולגבי "הרע לי" אני פשוט לא מוצא אושר, מאוויח 7 אלף שקל בחודש , עוד 3 מהאופנועים , מדיי פעם יוצא , מדיי פעם יש בחורה אך גם מדיי פעם עולה מחשבה של מה אני צריך את כל הדברים האלה מזה נותן לי הכל מרגיש נורא שולי ולא חיוני בתור ילד חסר בטחון נפגעתי מהמון , באותם המון היום אני רוצה לנקום בכך שאוציא להם את העייניים בכך שאני אצליח בחיים , לפעמיים נורא משתחצן גם מול אבא שדרך עליי כל חיי יש לי מועקה מטוררררררררררררררררפת כבר לא יכול לנשום מהדאגות , מהלחץ משיגרה הלחוצה אני מרגיש שאני מאבד שליטה גם ההודעה מרגשיה לי נורא מבולגנת ולא ממש דוגרית
בחור בן 23 , השתחררתי לפני שנה וחצי , עוד בחפשש הייתי בראיון עבודה מחשש לשבת בבית אפילו יום וליפול לבור שלא אוכל לקום ממנו, מאז אני עובד בפס ייצור בחברת הייטק , מייצר כל היום חיישנים של הפרעות בשינה , אני עובד כל יום 12 שעות כולל ימי שיש עד השעה 12, קם בקושי ב 6 בבוקר, מתפלל שהיום כבר ייגמר וכך עובר לו שבוע ועוד שבוע ,כשאני מגיע הביתה ובשבת עובד על אופנועים , קונה אותם לא תקינים , מתקן ומוכר ,בשאר הזמן המועט עושה כל מיני עבודות בבית .... לפני חצי שנה ניגשה אלי המנהלת וביקשה לדעת מה קורה איתי בשנה הקרובה , בעקבות השאלה הזאת "דורבנתי" וניגשתי לפסיכומטרי , קיבלתי 558 - ממוצע ארצי- מבחינתי סביר... נורא חששתי שלא אעבור את ה 400.... שלושה חודשים ישבתי בבית ולמדתי , כמה ימים לפני המבחן כבר חזרתי לעבוד ותוך כדי בודק איפה אפשר ללמוד הנדסת מכונות- המקצוע שאני מעונין בו, מכללת אפקה דחתה אותי , אורט בראודה קיבלה אותי אני תושב בנימינה כך שאצתרך מעונות בבראודה אשר בכרמיאל... אני בחור מאוד נאה , אין יום שעובר ואני לא מקבל מחמאות , מדי פעם גם יש קשרים שלא ממש מחזיקים מעמד אבל בכל זאת יש... אני כותב את כל זה ולא מבין למה רע לי בלילות הלב דופק מפחד של מה יהיה בחיים , אם אצליח ואם לא אשאר עובד ייצור כל חיי , במשך היום ישנה חרדה חברתית שדיי ירדה עם הגיל ועם הטיפול הפסיכולוגי והתרופתי אך עדיין קיימת , כיום אני נוטל ציפרלקס. בעבר הייתי מאוד מופנם , מתבייש לספר מה שקורה בביתי , היום אני פשוט לא מסוגל לשמור בבטן , מספר ממש הכל מנסה להלחם בזה שלא לספר אך לא מתאפק. ולגבי "הרע לי" אני פשוט לא מוצא אושר, מאוויח 7 אלף שקל בחודש , עוד 3 מהאופנועים , מדיי פעם יוצא , מדיי פעם יש בחורה אך גם מדיי פעם עולה מחשבה של מה אני צריך את כל הדברים האלה מזה נותן לי הכל מרגיש נורא שולי ולא חיוני בתור ילד חסר בטחון נפגעתי מהמון , באותם המון היום אני רוצה לנקום בכך שאוציא להם את העייניים בכך שאני אצליח בחיים , לפעמיים נורא משתחצן גם מול אבא שדרך עליי כל חיי יש לי מועקה מטוררררררררררררררררפת כבר לא יכול לנשום מהדאגות , מהלחץ משיגרה הלחוצה אני מרגיש שאני מאבד שליטה גם ההודעה מרגשיה לי נורא מבולגנת ולא ממש דוגרית