ככה
קצת דאון אפילו אין לי סיבה טובה מקווה שיעבור אולי אני מרגישה לבד, אולי אני מרגישה חוסר טעם אולי אני מאוכזבת מעצמי ומהקשרים החברתיים שלי מה היה לי החג הזה? חוץ מהחג עצמו שבו הייתי בבית. ארוחה משפחתית וכו'. נסעתי לכמה מקומות, לא רחוק כל כך. עם חברה ועם המשפחה ולבד. כן ביליתי. והיה נחמד. וזהו. ושוב חזרתי ללבד שלי. אני רגילה לחופש שונה בדרך כלל. כמעט תמיד אני הולכת לטייל. נוסעת. והפעם לא. גם כי נקעתי את הרגל וגם כי החברות שתמיד היינו עושות דברים יחד קצת התנתקנו. ואני חושבת שבאיזשהו מקום זה חסר לי. גם לי אם לא ישירות. זה מוזר, לאחרונה כשחיפשתי עבודה ממש לא היה לי אכפת למצוא עבודה שבה אני אצטרך לעבוד גם בחופשים כמו אלה וערבי חג. כי פשוט אני כבר מעדיפה לעבוד ולא להצטרך למצוא לעצמי מה לעשות. לא להרגיש לבד. מישהו פנה אליי בפורום אחר שאני כותבת בו, וביקש ליצור קשר. לא קשר רומנטי, סתם קשר חברי. ועניתי בשלילה. וזו לא פעם ראשונה שאני עונה בשלילה ליוזמות כאלו (רומנטיות ולא). וזה דוקא דבר מאוד מקובל בפורום ההוא. הרבה מהחבר'ה שם מכירים אחד את השני. למה? כי קשה לי. אולי כי אני מפחדת לא למצוא חן. כי אני מפחדת שאני ביישנית מדי. כי אני מפחדת שאני לא שווה מספיק, שאם אין לי מספיק חברים ומספיק בילויים בחיים אז אני לא שווה. ואני בן אדם של בית ולא מסוגלת לצאת מעצמי עד כדי כך, אני לא חיית מסיבות ואירועים.ואז אני מרגישה לא שווה מספיק. טוב נו, אז אחרי שכתבתי אני כבר יודעת למה אני בדאון. קודם זה היה הרגשה באויר ועכשו אני יודעת שזה הבעיה הזו, הבדידות שלי, המרחק הנפשי, גם אם לא הפיזי, מהעולם.
(אתם יודעים שסוכות זה חג השמחה? כתוב: "ושמחת בחגיך" והכוונה שם היא לחג סוכות. ואני עצובה) אני הולכת להכין עוגיות לשבת. מקווה שהעשיה תעשה לי משהו. ואגב, תודה לכולכם על התגובות התומכות כשהתקבלתי לעבודה. אני לא חושבת הרבה על העבודה, אולי מדחיקה קצת את החשש. כשנגיע לגשר נעבור אותו.
קצת דאון אפילו אין לי סיבה טובה מקווה שיעבור אולי אני מרגישה לבד, אולי אני מרגישה חוסר טעם אולי אני מאוכזבת מעצמי ומהקשרים החברתיים שלי מה היה לי החג הזה? חוץ מהחג עצמו שבו הייתי בבית. ארוחה משפחתית וכו'. נסעתי לכמה מקומות, לא רחוק כל כך. עם חברה ועם המשפחה ולבד. כן ביליתי. והיה נחמד. וזהו. ושוב חזרתי ללבד שלי. אני רגילה לחופש שונה בדרך כלל. כמעט תמיד אני הולכת לטייל. נוסעת. והפעם לא. גם כי נקעתי את הרגל וגם כי החברות שתמיד היינו עושות דברים יחד קצת התנתקנו. ואני חושבת שבאיזשהו מקום זה חסר לי. גם לי אם לא ישירות. זה מוזר, לאחרונה כשחיפשתי עבודה ממש לא היה לי אכפת למצוא עבודה שבה אני אצטרך לעבוד גם בחופשים כמו אלה וערבי חג. כי פשוט אני כבר מעדיפה לעבוד ולא להצטרך למצוא לעצמי מה לעשות. לא להרגיש לבד. מישהו פנה אליי בפורום אחר שאני כותבת בו, וביקש ליצור קשר. לא קשר רומנטי, סתם קשר חברי. ועניתי בשלילה. וזו לא פעם ראשונה שאני עונה בשלילה ליוזמות כאלו (רומנטיות ולא). וזה דוקא דבר מאוד מקובל בפורום ההוא. הרבה מהחבר'ה שם מכירים אחד את השני. למה? כי קשה לי. אולי כי אני מפחדת לא למצוא חן. כי אני מפחדת שאני ביישנית מדי. כי אני מפחדת שאני לא שווה מספיק, שאם אין לי מספיק חברים ומספיק בילויים בחיים אז אני לא שווה. ואני בן אדם של בית ולא מסוגלת לצאת מעצמי עד כדי כך, אני לא חיית מסיבות ואירועים.ואז אני מרגישה לא שווה מספיק. טוב נו, אז אחרי שכתבתי אני כבר יודעת למה אני בדאון. קודם זה היה הרגשה באויר ועכשו אני יודעת שזה הבעיה הזו, הבדידות שלי, המרחק הנפשי, גם אם לא הפיזי, מהעולם.
