המציאות האנושית בכללותה אכן נזילה, החדות שאני מדבר עליה
נוגעת להתבוננות בה: הקו החד והברור הוא בהגדרת ערכי היסוד, ולא יכול אדם להחזיק בערכי יסוד סותרים מבלי להגיע לדיסוננס [במחשבה שניה, יתכנו בני אדם כאלו... שלא ממש חושבים כלומר].
נסתכל על דוגמת הפשעים:
אדם העובר על החוק, לרגע לא יטען שאין סמכות למדינה לחוקק את החוק הזה או שאין חובה עליו לציית לו, אפילו לא בינו לבין עצמו, ודאי אם יישאל על כך. השיקול היחיד שינחה אותו בבואו לעבור על החוק הוא שייתכן שלא ייפגע מכך - לאו דווקא מהעונש, ייתכנו השלכות לעבירה על החוק גם ללא עונש, למשל במקרה חוקי התעבורה.
מקרים בהם עבריינים טוענים כנגד סמכות השלטון אכן קיימים , הנה למשל כמה מאסירי המחתרות בתקופת המנדט טענו זאת, אבל בהכללה זהו מצב חריג ביותר, ואף מסוכן ממש ליציבות המשטר והחברה.
אדם שיערער על חלות החוק עליו ועליו בלבד כנימוק לעבירה, צפוי להחשד כמעורער בנפשו. אפילו אדם ששולל חוק ספציפי [אבל לאו דווקא עליו אישית], לא יוכל - מגבלה לוגית, לא משפטית ולא פרקטית - להסתמך על דעתו זו כטיעון לזכותו בבואו לעבור עליו - אלא אם כאמור הוא שולל את סמכות השלטון בכלל.
אנחנו, אנשי המערב, חיים בגן עדן של שוטים, בו מוסד המדינה [הדמוקרטית, אבל אפילו לא בהכרח] הוא העליון - והיחיד שמקיים את התכונות האלו. גם כשלעצמה זו אמונה, והנה הקו החד והברור - מהי אותה אמונת יסוד לגבי חבות - לאיזו מערכת חוקים אני רואה עצמי כפוף [והדגשתי שוב שוב, כפיפות לא מחייבת ציות דווקא - אלא רק הכרה בעליונותו על כל צו אחר].