ככה אני רוצה
ככה אני רוצה
לא קל לי איתי, לא קל לי איתך.
אתה לא יודע איך לאהוב אותי, ואני לא יודעת אם עודי רוצה אותך.
אז החלטתי לכתוב לך, לי, שככה אני רוצה אותי ואותך.
אתה בטח לעולם לא תדע,
אתה בטח לעולם לא תיגע,
אבל ככה אני רוצה, לי, אותך.
אני רוצה אותך ישיר, פשוט, ערום. יושב מולי. בגופך הארוך, בחזך הרחב, החזק, השעיר קמעה.
בזרועותיך הארוכות, שרירי זרועותיך המשתרגים תחת העור כשאתה זז.
גוון עורך השחום. שערך הכהה, הקצוץ, המכסיף קלות.
ירכך העבות, ישבנך הקטן, הלבן.
ערום.
ואני אהיה לבושה.
למה? כי אני אוהבת לראות אותך.
את גופך.
לראות כשאתה ניעור לקראתי, נדרך, מתמלא בתשוקה.
ואני אהיה לבושה.
אני יודעת מה אלבש.
אלבש את השמלה ההיא, השחורה, הקלאסית.
שמגיעה לי עד הבירכיים, עולה ב׳קלוש׳ נדיב עד המותניים, ואז נצמדת. ישרה, עד החזה. אותו היא לוכדת במלואו לתוכה, ונגמרת בפתח סולידי מאד, פתח ׳סירה׳ שמדגיש את הכתפיים החשופות ואת עצמות הבריח הבולטות, אבל לא חושף מאום מהחזה הנדיב שמתחבא מתחתיו.
פתח שמתאים בול לשרשרת הפנינים העדינה שלי שנצמדת לצוואר.
אנעל את הסנדלים השחורות הבורקות, עם העקב הגבוה, העבה, כדי שלא אפול.
על אצבעותי יהיה משוח לק בצבע שחור מבריק. כדי שגם כשתחלוץ את סנדלי ותסיר ממני את השמלה, יהיה עלי פריט שחור, שידגיש את לובן גופי כנגדו.
מתחת לשמלה, אהיה אדומה.
תחתון התחרה האדום שלי מחכה בסבלנות, רק בשבילך.
התחרה שלו דלילה דיה כדי שתלתלי הערווה הכהים יבלטו דרכה.
ימשכו את מבטך.
אבל לא, התחתון לא ירד ממני כל כל מהר.
סבלנות
החזיה האדומה שלי, גם אותה קניתי לכבודך. צבעה אדום לוהט, השדיים אחוזים בה היטב, והבד שעוטף אותם במלואם נפגש גם הוא עם פס עבה של תחרה שקופה, באלכסון, לאורך המחשוף.
לפעמים, כשאני זזה, יש ואיזו פטמה חומה מתגלה לה דרך הפס השקוף, אבל אל תבנה על זה. אני לא מבטיחה.
השיער שלי, עוטף את פני הלבנים בכהותו, חתוך בקו הסנתר, ומאוזני האחת משתלשל לו עגיל זהב ארוך. יחיד. כשבקצהו פנינה עגולה, לבנה.
שפתי גם הן צבועות באדום, עז, נוטה לכתום, בגוון מט.
אודם שלא יורד בקלות, וככל שנתנשק ונתעלס, הוא יעורר אצלך את הפליאה, איך הוא מצליח לדבוק בשפתיי, ולא נכנע.
אבל למה להקדים את המאוחר?
עכשיו, אתה מוכן ואני מוכנה.
ככה אני רוצה
לא קל לי איתי, לא קל לי איתך.
אתה לא יודע איך לאהוב אותי, ואני לא יודעת אם עודי רוצה אותך.
אז החלטתי לכתוב לך, לי, שככה אני רוצה אותי ואותך.
אתה בטח לעולם לא תדע,
אתה בטח לעולם לא תיגע,
אבל ככה אני רוצה, לי, אותך.
אני רוצה אותך ישיר, פשוט, ערום. יושב מולי. בגופך הארוך, בחזך הרחב, החזק, השעיר קמעה.
בזרועותיך הארוכות, שרירי זרועותיך המשתרגים תחת העור כשאתה זז.
גוון עורך השחום. שערך הכהה, הקצוץ, המכסיף קלות.
ירכך העבות, ישבנך הקטן, הלבן.
ערום.
ואני אהיה לבושה.
למה? כי אני אוהבת לראות אותך.
את גופך.
לראות כשאתה ניעור לקראתי, נדרך, מתמלא בתשוקה.
ואני אהיה לבושה.
אני יודעת מה אלבש.
אלבש את השמלה ההיא, השחורה, הקלאסית.
שמגיעה לי עד הבירכיים, עולה ב׳קלוש׳ נדיב עד המותניים, ואז נצמדת. ישרה, עד החזה. אותו היא לוכדת במלואו לתוכה, ונגמרת בפתח סולידי מאד, פתח ׳סירה׳ שמדגיש את הכתפיים החשופות ואת עצמות הבריח הבולטות, אבל לא חושף מאום מהחזה הנדיב שמתחבא מתחתיו.
פתח שמתאים בול לשרשרת הפנינים העדינה שלי שנצמדת לצוואר.
אנעל את הסנדלים השחורות הבורקות, עם העקב הגבוה, העבה, כדי שלא אפול.
על אצבעותי יהיה משוח לק בצבע שחור מבריק. כדי שגם כשתחלוץ את סנדלי ותסיר ממני את השמלה, יהיה עלי פריט שחור, שידגיש את לובן גופי כנגדו.
מתחת לשמלה, אהיה אדומה.
תחתון התחרה האדום שלי מחכה בסבלנות, רק בשבילך.
התחרה שלו דלילה דיה כדי שתלתלי הערווה הכהים יבלטו דרכה.
ימשכו את מבטך.
אבל לא, התחתון לא ירד ממני כל כל מהר.
סבלנות
החזיה האדומה שלי, גם אותה קניתי לכבודך. צבעה אדום לוהט, השדיים אחוזים בה היטב, והבד שעוטף אותם במלואם נפגש גם הוא עם פס עבה של תחרה שקופה, באלכסון, לאורך המחשוף.
לפעמים, כשאני זזה, יש ואיזו פטמה חומה מתגלה לה דרך הפס השקוף, אבל אל תבנה על זה. אני לא מבטיחה.
השיער שלי, עוטף את פני הלבנים בכהותו, חתוך בקו הסנתר, ומאוזני האחת משתלשל לו עגיל זהב ארוך. יחיד. כשבקצהו פנינה עגולה, לבנה.
שפתי גם הן צבועות באדום, עז, נוטה לכתום, בגוון מט.
אודם שלא יורד בקלות, וככל שנתנשק ונתעלס, הוא יעורר אצלך את הפליאה, איך הוא מצליח לדבוק בשפתיי, ולא נכנע.
אבל למה להקדים את המאוחר?
עכשיו, אתה מוכן ואני מוכנה.
