עריות או לא להיות
New member
כי שחורה את ונאווה...
ראה אותה מתוך הרכב. דמות כהה על רקע קו המיים המשתפלים לאחור לאחר שכבשו את החוף, מותירים קצף קל ומבעבע. רגליה משכו את עיניו. קלות ומונפות באוויר. לרגעים נראתה מרחפת מעל המיים. החיש את הרכב והתקרב אליה. עולת אתיופיה צעירה. צמותיה הקלועות באומנות עתיקה, נקשרו בגומי פשוט. חולצת הטריקו המזיעה הבליטה את שדיה הקטנות. וכולה שרויה במאמץ הריצה. הרכב עבר אותה בחמישים מטר. ראה את דמותה מתרחקת ואז הסתקרן ועצר. המתין לה. היא הגיעה והוא סימן לה לעצור. עצרה והביטה בו בשאלה. עיניה כעיני עופר מבוהל, חשב לעצמו. עיניים גדולות מלוכסנות מעט ושחורות. הזיעה גלשה בין עיניה ועורה כצבע הברונזה הבהיק. סיפרה לו שהיא מתאמנת בריצה. סיפרה שאין ביכולה לממן לעצמה אפילו זוג נעלי ריצה. סיפרה שהיא נחשבת לבטיחה בתחום, אבל יכולתה דלה. מחד היתה צעירה למראה ומאידך היתה בה נשיות כבושה, חייתית ונכנעת. הם קבעו להיפגש מתי שהוא על החוף. בשעות בהן היא מתאמנת. נסע משם ועד למחרת בערב היא נותרה כבר כאפיזודה חולפת. שבוע אחרי כן היה פסטיבל. פסטיבל של שירים ומחולות עם. בערב הפסטיבך הראשון יצא לתעד במצלמה את הפתיחה. נע בין שורת המכובדים לבין במת הפסטיבל עליה חוללו וטופפו הרקדנים. החליט לתת שוט לעבר הקהל. לפתע זיהה אותה ביציע הקהל. מנופפת לו לשלום. לחץ על הזום וביצע תקריב. המצלמה שוטטה על פניה ולפתע צדה עינו את כף ידה הבהירה. משהו היה מקושקש שם. קירב את הזום למקסימום הניתן וזיהה מספר טלפון על ידה. למחרת התקשר. היא ענתה. הרבה לא דיברו. רק קבעו ליד שפת הים. בשש אחה"צ. היגיע ופתאום הרגיש כטיפשעשרה לפני הפגישה. פרפרים בבטנו ופחד מאכזבה שמא, לא תגיע. כשהפנה את הרכב אל הנקודה. כבר זיהה אותה ממתינה. לבושה בטרנינג המהוהה והצמוד. אך להבדיל, לא מיוזעת וכשירד מרכבו, עלה באפו ניחוח הבושם הקל. היא התבשמה לכבודי...הרהר במהירות. טיילו יחדיו על החוף. הוא בוחן את פניה היפות ועיניה השחורות והיא מספרת לו על יסורי עליתה ארצה. משלימה עם עוניה וחוסר יכולתה להשתלב בנבחרת אצנים. עד ערב טיילו. ואז נפרדו. הוא כבר ידע שהוא מבוגר ממנה לפחות בעשרים שנה. והיא כקושי 17 ועוד קצת. למחרת לא התאפק וצילצל. שוב נפגשו באותה נקודה. הפעם הגיעה בשמלה שחורה ארוכה. הוא חייך והבין שבעצם יש להם דייט. טיילו שעתיים ושוב התאפק. ממש התאפק. ידע שמתפתח רומן. ידע שאין עתיד לרומן שכזה. אבל לא יכול היה ללכת. כשנפרדו. הגביהה עצמה על קצות אצבעותיה ונשקה אותו ברכות על לחיו. כולו נדרך ונסער. לא הגיב ונפרד לשלום. הפעם סיפר לה היכן הוא גר ונתן לה כתובתו. עבר שבוע ולא צלצל אליה. החליט להרגיע עצמו. ידע שהוא פשוט מתאהב ולא רצה. כל העובדות היו כנגד רומן שכזה. ילדיו כבר היו בגירים ממנה. בשבת אחה"צ, ישב במרפסת ביתו והשקיף אל הים. הנוף היה מהמם. שעת בין ערביים. השמש החלה במסעה לעבר קו האופק. הוא ידע שעוד מעט היא תנשק למיים ותתחיל בשקיעה כתומה, אדומה זהובה לתוכם. שתה כוס קפה והביט ברגיעה. צלצלול הפעמון קטע את מחשבותיו. "כן" קרא בקול ולא טרח לקום. כשהביט לאחור, ראה את דמותה בפתח הכניסה למרפסת. הביט בה ושתק. היא נגשה אליו ואמרה: חשבתי שאתה חולה או משהו. לא התקשרת אז קפצתי...זה בסדר?" אסף אותה לזרועותיו ונישק אותה בתשוקה, ברכות וראשו סחרחר. עד כאן בינתיים...........
ראה אותה מתוך הרכב. דמות כהה על רקע קו המיים המשתפלים לאחור לאחר שכבשו את החוף, מותירים קצף קל ומבעבע. רגליה משכו את עיניו. קלות ומונפות באוויר. לרגעים נראתה מרחפת מעל המיים. החיש את הרכב והתקרב אליה. עולת אתיופיה צעירה. צמותיה הקלועות באומנות עתיקה, נקשרו בגומי פשוט. חולצת הטריקו המזיעה הבליטה את שדיה הקטנות. וכולה שרויה במאמץ הריצה. הרכב עבר אותה בחמישים מטר. ראה את דמותה מתרחקת ואז הסתקרן ועצר. המתין לה. היא הגיעה והוא סימן לה לעצור. עצרה והביטה בו בשאלה. עיניה כעיני עופר מבוהל, חשב לעצמו. עיניים גדולות מלוכסנות מעט ושחורות. הזיעה גלשה בין עיניה ועורה כצבע הברונזה הבהיק. סיפרה לו שהיא מתאמנת בריצה. סיפרה שאין ביכולה לממן לעצמה אפילו זוג נעלי ריצה. סיפרה שהיא נחשבת לבטיחה בתחום, אבל יכולתה דלה. מחד היתה צעירה למראה ומאידך היתה בה נשיות כבושה, חייתית ונכנעת. הם קבעו להיפגש מתי שהוא על החוף. בשעות בהן היא מתאמנת. נסע משם ועד למחרת בערב היא נותרה כבר כאפיזודה חולפת. שבוע אחרי כן היה פסטיבל. פסטיבל של שירים ומחולות עם. בערב הפסטיבך הראשון יצא לתעד במצלמה את הפתיחה. נע בין שורת המכובדים לבין במת הפסטיבל עליה חוללו וטופפו הרקדנים. החליט לתת שוט לעבר הקהל. לפתע זיהה אותה ביציע הקהל. מנופפת לו לשלום. לחץ על הזום וביצע תקריב. המצלמה שוטטה על פניה ולפתע צדה עינו את כף ידה הבהירה. משהו היה מקושקש שם. קירב את הזום למקסימום הניתן וזיהה מספר טלפון על ידה. למחרת התקשר. היא ענתה. הרבה לא דיברו. רק קבעו ליד שפת הים. בשש אחה"צ. היגיע ופתאום הרגיש כטיפשעשרה לפני הפגישה. פרפרים בבטנו ופחד מאכזבה שמא, לא תגיע. כשהפנה את הרכב אל הנקודה. כבר זיהה אותה ממתינה. לבושה בטרנינג המהוהה והצמוד. אך להבדיל, לא מיוזעת וכשירד מרכבו, עלה באפו ניחוח הבושם הקל. היא התבשמה לכבודי...הרהר במהירות. טיילו יחדיו על החוף. הוא בוחן את פניה היפות ועיניה השחורות והיא מספרת לו על יסורי עליתה ארצה. משלימה עם עוניה וחוסר יכולתה להשתלב בנבחרת אצנים. עד ערב טיילו. ואז נפרדו. הוא כבר ידע שהוא מבוגר ממנה לפחות בעשרים שנה. והיא כקושי 17 ועוד קצת. למחרת לא התאפק וצילצל. שוב נפגשו באותה נקודה. הפעם הגיעה בשמלה שחורה ארוכה. הוא חייך והבין שבעצם יש להם דייט. טיילו שעתיים ושוב התאפק. ממש התאפק. ידע שמתפתח רומן. ידע שאין עתיד לרומן שכזה. אבל לא יכול היה ללכת. כשנפרדו. הגביהה עצמה על קצות אצבעותיה ונשקה אותו ברכות על לחיו. כולו נדרך ונסער. לא הגיב ונפרד לשלום. הפעם סיפר לה היכן הוא גר ונתן לה כתובתו. עבר שבוע ולא צלצל אליה. החליט להרגיע עצמו. ידע שהוא פשוט מתאהב ולא רצה. כל העובדות היו כנגד רומן שכזה. ילדיו כבר היו בגירים ממנה. בשבת אחה"צ, ישב במרפסת ביתו והשקיף אל הים. הנוף היה מהמם. שעת בין ערביים. השמש החלה במסעה לעבר קו האופק. הוא ידע שעוד מעט היא תנשק למיים ותתחיל בשקיעה כתומה, אדומה זהובה לתוכם. שתה כוס קפה והביט ברגיעה. צלצלול הפעמון קטע את מחשבותיו. "כן" קרא בקול ולא טרח לקום. כשהביט לאחור, ראה את דמותה בפתח הכניסה למרפסת. הביט בה ושתק. היא נגשה אליו ואמרה: חשבתי שאתה חולה או משהו. לא התקשרת אז קפצתי...זה בסדר?" אסף אותה לזרועותיו ונישק אותה בתשוקה, ברכות וראשו סחרחר. עד כאן בינתיים...........
