כי מחר אני אתחרט.
"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות." כשהתותחים רועמים המחשבות משתוללות. כשאתה מפחד למות החיים שלך חוזרים אליך. כל רגע ורגע, כל דקה ודקה. כל הרגעים שכל כך עמלת לאטום בתיבת הזכוכית האטומה שבמוח שלך, שתוכל להסתכל עליהם אבל לגעת, יוצאים מהתיבה כמו הזוועות של פנדורה, וכל מה שאתה יכול לעשות זה להתגלגל בפינה ולבכות. לבכות על אובדן התמימות, על אובדן הילדות, שגם ככה לא הייתה לך, ללמרות שאתה מתעקש לזכור אחרת. התיבה לא נפתחת בבת אחת. היא בהתחלה מחפשת סדדק. מילה מהעבר, מקום, או שם ששכחת. ברגע שהיא מוצאת אותו היא נאחזת בו, מכריחה אותך להיזכר מאיפה זה מוכר לך. היא מכריחה אותך לעשות את ההקשר, לצלול לתוך הזיכרון הכי גרוע שלך, ואז היא פורצת, ומשתלטת עליך, עד שאתה לא יכול לנשום. אחר כך היא עוזבת אותך. נותנת לך חודש של חיים שקטים, של חיוכים אמיתיים, משחקת בך, גורמת לך לחשוב שהכל בסדר. ואז היא חוזרת. ואז החיוכים שלך כבר לא אמיתיים, התנועות שלך מכניות, העיניים כבר לא אדומות, כי הכל כבר רגיל, רגיל לך ולבכי שלך ולהתנהגות המוזרה שלך. ואתה, בזמן שאתה מחכה לאוטובוס, או אוכל, או ישן, חיי לך שוב ושוב את אותם זכרונות, את אותם רגשות. הו, כן. זה החלק הכי גרוע. הרגשות. אתה מרגיש לפתע כמו אותו ילד בן שבע שגנבו לו את התיק, כמו אותו בת 12 שרוצה רק להיות כמו כולם, אותה בת 15 שכבר התייאשה מהעולם. ואז זה מתפרץ כלפי חוץ. כלפי אנשים שכל פשעם היחיד היה לחשוב שאתה גדלת כמו כולם. ועוד איזה פשע. אתה לא כמו כולם. אף פעם לא היית. זו הצרה, ובזה אתה עכשיו נאחז כל הכוח כדי לשרוד, אתה הופך את זה ליתרון, אתה סולד מהמחשבה על להיות כמו אותם אנשים שדחו אותך מחברתם, אתה מתחבר לאנשים כמוך - שונים - ורואה בעיניים שלהם שהם לעולם לעולם לעולם לעולם לא יהיו שונים כמוך, כי הם מצאו את מקומם, ואתה עדיין מחפש. כל מה שנותר לך לעשות זה לצחוק מעצם המחשבה שאתה עושה דברים שונים משל בני גילך. למשל, שורף פח. פח. או נכנס לרכבת בלי כרטיס, למרות שאתה יודע שחצי מבני גילך באותו לילה עשו את זה, ואתה נהנה מזה. או הקטע שאותה מדורה, ששיבשה לך את השכל לחלוטין, כי אותם רוחות מהעבר שבו לרדוף אחריך, ואיך לא זכרת אותם? כי מחקת אותם. כי אתה לא אוהב אותם, למרות שהם נחמדים, למרות שהם שונים ממי שהכרת לפני שנים, אבל אתה עדיין לארוצה לזכור אותם. כי אתה שונא אותם. אותם ואת מי שהם מייצגים. את אותה מפלצת שאכלה אותך, שגרמה לך להיות כזה ציני ושונא את העולם, שחיסלה כל ביטחון עצמי שהיה יכול להיות לך, כל אהבה שיכולת לתת בעתיד, כל אהבה שלך לעצמך, שהדבר היחיד שאתה מסוגל להגיע זה -כמעט- לאהוב את עצמך. אבל אתה לא. אתה שונא את עצמך. את זה שאתה נותן לאותם נשים שמחקת מזמן להכתיב לך את החיים, להכריע אותך ברגעים החשובים ביותר, לעצור אותך לפני הזינוק. אתה יודע שאתה לא אמור לתת לזה לעצור אותך, אבל זה עוצר אותך, ועד שלא תלמד להשתחרר מזה זה לא יפסיק לעצור אותך. אחרים חושבים שהשתחררת מזה, אתה ותן להם לחשוב שהשתחררת מזה, אבל אתה בעצם צורח בפנים, וזה קורע אותך חתיכה אחרי חתיכה, עד שלא נשאר כלום. פשוט כלום.
"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות." כשהתותחים רועמים המחשבות משתוללות. כשאתה מפחד למות החיים שלך חוזרים אליך. כל רגע ורגע, כל דקה ודקה. כל הרגעים שכל כך עמלת לאטום בתיבת הזכוכית האטומה שבמוח שלך, שתוכל להסתכל עליהם אבל לגעת, יוצאים מהתיבה כמו הזוועות של פנדורה, וכל מה שאתה יכול לעשות זה להתגלגל בפינה ולבכות. לבכות על אובדן התמימות, על אובדן הילדות, שגם ככה לא הייתה לך, ללמרות שאתה מתעקש לזכור אחרת. התיבה לא נפתחת בבת אחת. היא בהתחלה מחפשת סדדק. מילה מהעבר, מקום, או שם ששכחת. ברגע שהיא מוצאת אותו היא נאחזת בו, מכריחה אותך להיזכר מאיפה זה מוכר לך. היא מכריחה אותך לעשות את ההקשר, לצלול לתוך הזיכרון הכי גרוע שלך, ואז היא פורצת, ומשתלטת עליך, עד שאתה לא יכול לנשום. אחר כך היא עוזבת אותך. נותנת לך חודש של חיים שקטים, של חיוכים אמיתיים, משחקת בך, גורמת לך לחשוב שהכל בסדר. ואז היא חוזרת. ואז החיוכים שלך כבר לא אמיתיים, התנועות שלך מכניות, העיניים כבר לא אדומות, כי הכל כבר רגיל, רגיל לך ולבכי שלך ולהתנהגות המוזרה שלך. ואתה, בזמן שאתה מחכה לאוטובוס, או אוכל, או ישן, חיי לך שוב ושוב את אותם זכרונות, את אותם רגשות. הו, כן. זה החלק הכי גרוע. הרגשות. אתה מרגיש לפתע כמו אותו ילד בן שבע שגנבו לו את התיק, כמו אותו בת 12 שרוצה רק להיות כמו כולם, אותה בת 15 שכבר התייאשה מהעולם. ואז זה מתפרץ כלפי חוץ. כלפי אנשים שכל פשעם היחיד היה לחשוב שאתה גדלת כמו כולם. ועוד איזה פשע. אתה לא כמו כולם. אף פעם לא היית. זו הצרה, ובזה אתה עכשיו נאחז כל הכוח כדי לשרוד, אתה הופך את זה ליתרון, אתה סולד מהמחשבה על להיות כמו אותם אנשים שדחו אותך מחברתם, אתה מתחבר לאנשים כמוך - שונים - ורואה בעיניים שלהם שהם לעולם לעולם לעולם לעולם לא יהיו שונים כמוך, כי הם מצאו את מקומם, ואתה עדיין מחפש. כל מה שנותר לך לעשות זה לצחוק מעצם המחשבה שאתה עושה דברים שונים משל בני גילך. למשל, שורף פח. פח. או נכנס לרכבת בלי כרטיס, למרות שאתה יודע שחצי מבני גילך באותו לילה עשו את זה, ואתה נהנה מזה. או הקטע שאותה מדורה, ששיבשה לך את השכל לחלוטין, כי אותם רוחות מהעבר שבו לרדוף אחריך, ואיך לא זכרת אותם? כי מחקת אותם. כי אתה לא אוהב אותם, למרות שהם נחמדים, למרות שהם שונים ממי שהכרת לפני שנים, אבל אתה עדיין לארוצה לזכור אותם. כי אתה שונא אותם. אותם ואת מי שהם מייצגים. את אותה מפלצת שאכלה אותך, שגרמה לך להיות כזה ציני ושונא את העולם, שחיסלה כל ביטחון עצמי שהיה יכול להיות לך, כל אהבה שיכולת לתת בעתיד, כל אהבה שלך לעצמך, שהדבר היחיד שאתה מסוגל להגיע זה -כמעט- לאהוב את עצמך. אבל אתה לא. אתה שונא את עצמך. את זה שאתה נותן לאותם נשים שמחקת מזמן להכתיב לך את החיים, להכריע אותך ברגעים החשובים ביותר, לעצור אותך לפני הזינוק. אתה יודע שאתה לא אמור לתת לזה לעצור אותך, אבל זה עוצר אותך, ועד שלא תלמד להשתחרר מזה זה לא יפסיק לעצור אותך. אחרים חושבים שהשתחררת מזה, אתה ותן להם לחשוב שהשתחררת מזה, אבל אתה בעצם צורח בפנים, וזה קורע אותך חתיכה אחרי חתיכה, עד שלא נשאר כלום. פשוט כלום.
