הצער על מות חיית מחמד, גדול ככל שיהיה אינו בר השוואה למותו של צאצא. לצערי נתקלתי באנשים שאיבדו, לא עלינו בן או בת. אני משוכנע שאף אחד מהם לא היה משווה את אבידתו למותה של חיית מחמד. עם כל הרצון לאמפטיה כלפייך, בשעה שאני מאמין שהיא שעה קשה לך, ההקבלה של מות חיית המחמד "כמו מוות של בן" משאירה טעם לואי בפיו של הקורא.
אני כ"כ מזדהה איתך. לפני חודש הכלבה שלי מתה. היא הייתה איתנו 14 שנה. מגיל חודש. 14 שנה רובן טובות ונהדרות. חלקן לא כ"כ. היא הייתה כלבת שמירה כנענית ולכן עירנית ונבחה הרבה. שכנה התלוננה לעירייה וזה גרם צרות. כלבתי האהובה חלתה בסרטן והוא התפשט לה בכל הגוף. אימא החליטה לגאול אותה מייסוריה ולהרדים אותה. אני, שחשבתי שאני בעד המתות חסד, לא הייתי מסוגלת להגיע להחלטה. אני עוד מייסרת את עצמי אם זו הייתה החלטה נכונה. זה היה יום חמישי וירד גשם חזק והיה קר מאוד. אחותי הגיעה לאסוף אותנו, את אימא, אותי ואת תרצה שלנו. אבא לא היה מסוגל לעמוד בזה. נסענו לוטירינר. גם אחי, שהיה קשור מאוד לתרצה, הגיע. עמדנו שם לידה, ליד שולחן הטיפולים, עד שליבה הפסיק לפעום. וזהו... זה מותיר חלל עצום...
תודה לך, שכלית, אני יודעת שעשינו עם תרצה חסד. היא סבלה מאוד, היו לה כאבים נוראיים, הסרטן אכל לה את כל הגוף. אבל הרגש... ההחלטה להרדים אותה, מעשה כ"כ סופני, שאין ממנו חזרה... העובדה שאני לא יכולה לשאול אותה מה היא מעדיפה... הפרידה ממנה... הידיעה שכולנו בני חלוף... זה נורא, נורא קשה. שוב, עקרונית אני בעד המתות חסד, אבל כשזה מגיע לידי החלטה הנוגעת למשהו קרוב (גם אם מדובר "רק" בבעל חיים), זה קשה... DMFC
לפעמים אנשים שלא חוו אובדן כזה לא מסוגלים להבין על מה כל הסיפור. זהו ייצור חי, שחי איתי תקופת חיים (14 שנה במקרה שלי), טפלתי בו, הענקתי לו אהבה, קבלתי אהבה בחזרה... זהו אובדן לכל דבר. שלא נדע צער, DMFC
יש הרבה אנשים שמזלזלים באובדן כזה, "כי זה רק בעל חיים, הוא לא בן אדם", אבל אני תכל'ס, מעול םלא האמנתי בזה. לחיות יש נשמה בדיוק כמו לנו, הם חברים בדיוק כמונו, אוהבים, ונהנים, וחיים. אין מבחינתי הבדל בין המוות של החתול שלי למוות של סבתא שלי [חוץ מהברור, החתול הוא חבר טוב וסבתא היא סבתא].