כיתה למחוננים אוטיסטים

dragon201

New member
היי,
הבן שלי ביסודי.
ילד נבון וחמוד ומאובחן מלפני כיתה א׳. הוא תמיד היה בשילוב בכיתה ועדיין אינו יודע את האיבחון במלואו. יש לו טיפולים פרא-רפואיים מחוץ ובתוך בית הספר וסייעת משלבת.
הוא חזק בתחום המתמתי ואוהב נתונים ועובדות. הצטרף לתוכנית המחוננים ובחשבון קפץ כיתה.
קשה לו מאוד לשבת בשקט בשיעורים מסויימים, בעיקר כשיש רעש בכיתה. הוא לא מסוגל לא להיגרר אחרי המפריעים בכיתה. הוא עושה קולות אופייניים מספר בדיחות כפייתיות צורח ומסרב לצאת מהכיתה. זה קורה, כל כמה ימים ולבית הספר אין פיתרון. הם ניסו לדבר איתו או להפחיד וזה לא עוזר. גם מה שאנחנו עושים לא עובד. זה בא והולך מעצמו.
דוקא בשיעורים שהוא טוב בהם, חשבון והשיעורים שמעניינים אותו במחוננים הוא לא מתפרץ.
אנו גרים בעיר יחסית קטנה בצפון. אני תוהה אם בערים גדולות יותר, יש את התשתית לכיתה שלמה שהיא כיתת תקשורת עם כל התמיכה שהוא צריך, כדי להוריד ממנו את העומס החושי ולתת לו את סל הטיפולים - אבל מצד שני תשאיר אותו באותה רמה של אתגר קוגניטיבי?
טוב לי איפה שאני גר ואני יודע שהעיריה כאן ושם יערימו קשיים על מבצע כזה אבל אני חייב לדעת.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
שלום לך |סביון|
זה שהצוות החינוכי ניסה להפחיד, מעיד שאין להם ממש מושג בחינוך בכלל ובעבודה עם ילדים על הספקטרום בפרט...:confused:
ברור שזה לא עבד, סביר להניח שזה רק הגביר את חוסר השקט שלו.
לא שמעתי על כתת תקשורת למחוננים, כן על כתות תקשורת שחלק משמעותי מהלומדים בהן מחוננים
או תלמידים בכתות תקשורת שבמקצוע אחד או יותר למדו עם כתה מקבילה
(ואז זו יכולה גם להיות כתת המחוננים או הקבצה א במתמטיקה אם יש דבר כזה בביה"ס).

לפי התאור שלך, הרושם שלי הוא שהילד נמצא בביה"ס בסביבה שלא מבינה אותו,
שמעמיסה עליו לחצים שהוא לא יודע להכיל, וזה עלול להיות מזיק עבורו.
הוא צובר תסכול, לחץ, חרדה, פגיעה באמונו העצמי ביכלתו,
פגיעה באמונו בעולם כמקום בו יש לו סיכוי למצוא מקום.
אולי שווה לכם לבדוק מסגרות חינוכיות אחרות.

כשה|תות| שלי היה בכתה ב', בשילוב יחידני (בן 22 כיום) הפסיכולוגית שלו שאלה אותו:
"קורה לך לפעמים בביה"ס שאתה מרגיש שלא מבינים אותך או אתה לא מבין מה רוצים ממך?"
והשיב:"לא" ומיד הבין שגם היא עלולה להבין אותו לא נכון, ודייק:"לא לפעמים"
כלומר תמיד, כל הזמן.
תאר לך איך זה להרגיש כל הזמן ותמיד שכולם מסביבך לא מבינים אותך ואתה לא מבין מה רוצים מחייך...
גם אדם מבוגר היה "מאבד את זה", אז איך אפשר לצפות מילד קטן לעמוד בזה?
ואיזה צלקות נפשיות ונזקים הוא עלול לגרור לשארית חייו מחויה מתמשכת זאת?
 

dragon201

New member
שלום לך |סביון|
זה שהצוות החינוכי ניסה להפחיד, מעיד שאין להם ממש מושג בחינוך בכלל ובעבודה עם ילדים על הספקטרום בפרט...:confused:
ברור שזה לא עבד, סביר להניח שזה רק הגביר את חוסר השקט שלו.
לא שמעתי על כתת תקשורת למחוננים, כן על כתות תקשורת שחלק משמעותי מהלומדים בהן מחוננים
או תלמידים בכתות תקשורת שבמקצוע אחד או יותר למדו עם כתה מקבילה
(ואז זו יכולה גם להיות כתת המחוננים או הקבצה א במתמטיקה אם יש דבר כזה בביה"ס).

לפי התאור שלך, הרושם שלי הוא שהילד נמצא בביה"ס בסביבה שלא מבינה אותו,
שמעמיסה עליו לחצים שהוא לא יודע להכיל, וזה עלול להיות מזיק עבורו.
הוא צובר תסכול, לחץ, חרדה, פגיעה באמונו העצמי ביכלתו,
פגיעה באמונו בעולם כמקום בו יש לו סיכוי למצוא מקום.
אולי שווה לכם לבדוק מסגרות חינוכיות אחרות.

כשה|תות| שלי היה בכתה ב', בשילוב יחידני (בן 22 כיום) הפסיכולוגית שלו שאלה אותו:
"קורה לך לפעמים בביה"ס שאתה מרגיש שלא מבינים אותך או אתה לא מבין מה רוצים ממך?"
והשיב:"לא" ומיד הבין שגם היא עלולה להבין אותו לא נכון, ודייק:"לא לפעמים"
כלומר תמיד, כל הזמן.
תאר לך איך זה להרגיש כל הזמן ותמיד שכולם מסביבך לא מבינים אותך ואתה לא מבין מה רוצים מחייך...
גם אדם מבוגר היה "מאבד את זה", אז איך אפשר לצפות מילד קטן לעמוד בזה?
ואיזה צלקות נפשיות ונזקים הוא עלול לגרור לשארית חייו מחויה מתמשכת זאת?
אני מוצא את עצמי צריך להחליט מה בעצם יותר חשוב? הלימודים, המצויינות, החברים שעד עכשיו איכשהו מחיסים אליו כשווה (למיטב ידיעתי) או הצורך לשים אותו במסגרת שתיתן לו את מירב הטיפולים אך תנתק אותו מהחברים שהוא רוצה בהם היום ומהרמה הגבוהה של הלימודים שהוא יכול לה.
הניסיון לרקוד על שתי החתונות גורם לנו לרגשות אשם כהורים, האם אנו מעדיפים עיר קטנה משיקולי נוחות על פני עיר גדולה שאולי תתן פתרון טוב יותר למצב.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
לפי נסיוני, רצוי (אף כי לא תמיד קל...) להגמל מרגשי אשמה בהורות :)
לא רק שהם מטעינים את הבנאדם במועקות ואנרגיות שליליות
שעלולות להעיב על המבט הנקי החיוני לשיקול-דעת יעיל,
הן גם גורמות לו להתעסק בעצמו ("אני לא בסדר") במקום בילד.
אם נצא מנקודת הנחה שאנחנו הורים שאוהבים את הילדים שלהם,
ועושים כמיטב יכלתם האנושית לטובתם,
ושטובת הילד כוללת גם שהוריו ומשפחתו יחיו בטוב
(זה לא או טובתו או טובתם, טובתו וטובתם כרוכות זו בזו:
אם הוא יסבול- גם הוריו והאחים/יות אם יש, יסבלו, וגם ההיפך נכון),
אזי נראה לי שזה עשוי לסייע להניח להתעסקות המזיקה בעצמנו וחטאינו
ולהתמקד במבט נקי בילד: מה הוא צריך? מה עושה לו טוב? מה מחזק אותו? מה מזיק לו?
ואז, אפשר להתחיל להביט סביב ולחפש סביבה חינוכית שתתן מענים שייטיבו איתו.

לימודים, מצויינות או טיפולים?
לפי נסיוני והבנתי- לא זה ולא זה.
כלומר- הכל חשוב, גם חברים שברוב חסדם "מתייחסים אליו כשווה"
(סליחה על הציניות... נקעה נפשי מנ"טים- נוירוטיפיקלים, "רגילים",
שחושבים שהם עושים טובה אם אינם מתעללים באוטיסטים).
אבל הכי חשוב, הן כי זה פשוט הכי חשוב והן כי זה תנאי הכרחי לכל היתר,
שהילד ירגיש טוב, שיהיה בסביבה שמאירה לו פנים, שמכבדת אותו,
שמאפשרת לו להיות הוא, שמעניינת לו, נעימה לו, שהוא מרגיש בה בטוח.
אם וכאשר זה קורה, חלק מההתנהגויות שבגינן הוא מופנה לטיפולים נעלמות,
ואפשר להתמקד בטיפולים שהוא באמת זקוק להם, שעוזרים לו באמת, ולא לסביבה להסתדר איתו...
כשהוא רגוע הוא פנוי יותר ללמידה, ולכן גם הישגיו הלימודיים משתפרים.
הוא פנוי יותר ומרגיש בטוח בעצמו ובעולם כדי להעיז ולנסות אינטראקציות חברתיות, גם זה משתפר.
 
למעלה