כיתה א

33673393

New member
כיתה א

ביתי בת חמש וחצי לקראת כיתה א', אני רואה אצל ביתי קושי להתחבר לאנשים חדשים, ילדים שהיא לא בהכירות טובה עימם. הדבר בא לידי ביטוי בגן השעשועים אם היא רואה ילדים אחרים במגלשה היא לא תשחק, כמו כן בביקורים לבית הספר מהגן הילדה פשוט מפוחדת ומסרבת ללכת מכיוון שאינה מכירה את כולם וכשהיא הולכת כולם משתפים פעולה ואילו היא יושבת בצד , צמודה לגננת ולא עושה כלום. חשוב לי לציין שביתי מאוד קשורה אליי. בגן היא מתקשה ליצור שיחה עם מבוגר שאינה מכירה היטב לדוגמא עם הגננת היא נפתחה רק לאחר ארבעה חודשים. אני בטוחה שהתנהגותה נובעת גם מלידת אחיה שהיום בן שנתיים, וכן מהיות אביה איש צבא שכמעט לא מגיע הבייתה.בבית עם אחיה קשה לה לוותר והיא מרבה לבכות הרבה בכי קולני ומעצבן שגורם לכולנו לרחם עליה ולוותר לה הרבה. אני מרגישה צורך כל הזמן לרחם עליה ולגונן עליה. חשוב לציין שבגן משיחתי עם הגננת הכל בסדר היא אמנם שקטה במפגשים אך בחצר היא פעילה, משחקת יפה עם חברותיה, אסרטיבית. לא בוכה, מבחינה קוגנטיבית היא בסדר גמור והגננת ממליצה להעלות אותה לכיתה א' למרות כל מה שציינתי.פסיכולוג של הגן צפה בה ואמר שהכל בסדר , אך תחושתי כאמא לארבעה ילדים טל היא השלישית , היא שטל חסרת ביטחון, מפוחדת, ביישנית מאוד . שאלתי האם להעלותה לכיתה א'? כיצד לעזור לה להיפתח? כיצד לעזור לה בתחושות הפחד שלה? תודה מראש זיוה.
 
מה נחוץ לך?...

שלום רב זיווה וברוכה הבאה לפורום, מדברייך אני שומעת על שלושה מבוגרים שצפו/צופים ומעריכים את ההתנהגות הרגשית והחברתית של בתך. שני אנשי מקצוע מעידים על כך שהילדה מוכנה ובשלה. האם יכול להיות שיש לך רגישות יתר לטל? אולי בגלל מקומה במערך המשפחתי ( השלישית מתוך ארבעה ילדים?) אולי טל מזכירה לך את עצמך? כאדם מבוגר או כילדה? נראה שטל מצליחה לעורר בקרבך תחושות של הזדהות רחמים וחרדה המנפיקים הגנת יתר. טל זקוקה היום לחיזוק הביטחון העצמי, במיוחד לאימא שמאמינה בכוחות וביכולת שלה להסתדר ולהתמודד שתעביר לה מסר :" אני סומכת עלייך" , "את יכולה". נשאלת השאלה מה יעזור לך לשנות את ה"משקפיים" דרכם את מפרשת את התנהגותה של טל? עינת גבע, יועצת משפחתית, מכון אדלר
 

survivorrr

New member
מותר להיות קצת יותר בוטה?

אני לא יודע להיות מתפתל ועדין. אנשים לפעמים רוצים שיגידו להם "ברחל בתך הקטנה" את הדברים. אתיחס לדברים שנאמרו במכתב המקורי לא לפי סדר הופעתם: ראשית נראה לי שנתת לילדה נשק. היא בוכה בקול עד שיוותרו לה. ומוותרים לה. אז למה שלא תבכה? את היית מוותרת על יתרון שנותנים לך? אני לא. אחלה נשק תפסה הילדה. יודעת מה עושים לנשק כשרוצים שהוא לא יפעל? מוציאים לו את הנוקר. אגב מי שישים לב לכל ילד יש בכי שונה לכל דבר - גם כשהוא תינוק בן יומו: יש בכי של אני רעב, יש בכי של אני עייף, יש בכי של אני נודניק עכשיו, יש בכי אני רוצה מוצץ, יש בכי של מפריע לי בחיתול, יש בכי של אני אשבור אותך ואבכה עד שתיכנעי לי, יש בכי של כואב לי וכך בכי שונה לכל דבר. אפילו התפרסמו מחקרים על זה. אם תצליחי לאתר את הבכי של "אני מתעקש ואני אשבור אותך ועוד תראי" זה יהיה צעד אדיר בהחזרת חיים למסלולם. לענין "קשה לה לוותר" צריך להזהר. מצד אחד היא לא צריכה לוותר כל הזמן לטובת אחיה הקטן. זה לא הוגן. מצד שני היא צריכה להבין שאין לה בלעדיות מתמדת על ההורים. לכן יש להקדיש לכל ילד זמן בלעדיות שלו על ההורים אבל זה זמן קצוב מראש (עם אופציה לשינויים קלים). א-פרופו הורים, אולי - ורצוי לבדוק - האם חלק מההתנהגות שלה זו זעקת "אני רוצה גם את אבא כמו כל הילדים". העובדה הפשוטה העולה מהמכתב - לילדה אין בעיות חברתיות עם בני גילה. גם עם ילדים זרים התהליך טבעי. לוקח זמן אבל עובד. לגבי סיפור המגלשה: כשיש שם ילדים אחרים היא לא תשחק - בנוכחותך. אבל בגן - כשאינך נוכחת - זה לא ככה. היא כן משתלבת. מסקנה: זה איתות לך. לגרור אותך להלחם בשבילה או להציע לה אלטרנטיבה שתהיה היא הזוכה בלי להתאמץ - ואת כנראה נגררת לפרובוקציות האלה בדיוק כמו שאת נכנעת לבכי. בשום אופן. אני מוכן להמר על כך שכאשר היא רואה אותך יושבת (נחה, קוראת, שותה קפה וכו'), מיד היא מנסה להקים אותך או להטריד אותך בדרך אחרת. חס וחלילה. את צריכה ללמוד לשבת בשקט גם כשהיא תעשה כל מניפולציה כדי להקים אותך. הישארי במקומך, חייכי, חבקי ושילחי אותה חזרה לעיסוקיה. שלא תעיזי לקום כי תפסידי שוב את המערכה. בביקורים בביה"ס היא נצמדת לגננת? הגננת מסכימה? רע מאד. שוב הילדה זוכה בלי להתאמץ. לגבי מבוגרים יש רתיעה ובצדק. טוב מאד שהיא מתקשה ליצור קשר עם מבוגר זר. בגיל הזה היא עוד לא יודעת להבדיל בין מורה חדשה שאפשר להאמין בה לבין אדם זר ברחוב שמציע לה ממתק ויגרור אתה ה' יודע לאן. אם היא נרתעת באותה מידה משניהם - תברכי על זה. היא צריכה יותר זמן לתהות על קנקנו של זר - מצויין. לוקח לה זמן יותר מילדים אחרים? טוב מאד. היא לא כמו אחרים היא היא עצמה. לא אחרת. אני מניח שאינך רוצה ילדה אחרת במקומה. זו היא וזה מה יש. בחושיה החדים היא הבינה שאת "מרגישה צורך כל הזמן לרחם עליה ולגונן עליה" ומנצלת את זה עד הסוף. יש לה שכל לילדה שלך. תלמדי ממנה לעשות מניפולציות. לתמרן ילדים זה חלק מחינוך. אז היא קצת ביישנית. אז מה. ואני פחדן וההוא בריון וההיא שתלטנית - כל אחד הוא אחר. את לא צריכה לעשות בשבילה הכל. לא לגרום לה להפתח, לא לעזור לה בתחושות הפחד (לדעתך כי לדעתי זה לא תמיד פחד אלא מניפולציה). שחררי. גם כלב לא כל הזמן מחזיקים ברצועה. נותנים לו לרוץ. שחררי. אל תעברי לדום כל פעם שהיא עושה מניפולציה/פרובוקציה. "תזרקי אותה לבריכה" היא כבר תישחה לבד כשתראה שאין סיכוי שתחושי לתמוך בה כל פעם שבא לה או שתרוצי להרים לה את הממחטה בכל פעם שזו נשמטת ארצה. נוח לה שאת מגוננת והיא (כך התרשמתי) פרימדונה. תחשבי על זה.
 

33673393

New member
מסכימה.אך העניין לא פשוט.

אני מרגישה צורך להתחיל עם טל סדרת חינוך מההתחלה. בלי ויתורים והצבת גבולות ברורים . תוך התעלמות מהבכי אך לעיתים אני חשה שאני מרימה את הטון ופוגעת בה עם התעלמותי . טל לאט לאט לומדת לחכות בסבלנות , לבקש מבלי לבכות, אך, עדיין היא מאוד צמודה אליי, חשוב לה תמיד לדעת היכן אני נמצאת גם כאשר אני אומרת לה שאני בבית ואם אני אלך אז אני אעדכן אותה. אם אני הולכת לדקה לשכנה היא תהיה מוכנה לוותר על הכל, (גם אם היא שקועה במשחק מהנה עם חברתה) ותבוא אחריי. כמו כן לגן היא חייבת שאני אכניס אותה, לא מוכנה אף פעם לבד. מה יהיה שנה הבאה עם כיתה א' האם כל בוקר אכניס אותה לכיתה. הדבר לא אפשרי. איך לעזור לה להשתחרר? איך לחזק את החוסן שלי לא לרחם עליה כל הזמן, איך אני יכולה לעבוד על הרגש שלי כאמא?
 
ארבע הצעות לבוקר זה

שלום רב, ארבע הצעות: 1. מה דעתך לפנות לסדרת שיחות ייעוציות ולחזק את החוסן שלך? 2. אחד הכלים המורכבים העומדים לרשותך היא הקבלה. קבלת טל על ייחודיותה. מסר מילולי ובלתי מילולי של קבלה עשוי לחולל פלאים. 3. מציעה לך לחשוב איך היית רוצה לראות את טל בכיתה א'? ( למשל, אמיצה, אחראית, עצמאית, בוטחת בעצמה, משוחררת ... ) התחילי להתנהג אל טל כאילו היא כבר פתחה את התכונות הללו. גישה כזו מעבירה מסר של "אימא מאמינה בך, ויודעת בוודאות שאת יכולה" מסר כזה נוטע בקרב הילד את האמונה בעצמו " אני יכול" , מפיח ברוחו אומץ. ילד שחווה עצמו בוגר ויכול הופך להיות כזה. 4.כל פעם שקשה לך, התחברי לתפקיד ההורי שלך. הזכירי לעצמך :" תפקידי לעזור לטל להיות עצמאית." ואז במקום רחמים תגלי אמפטיה, תאפשרי, תסמכי ותעודדי. מה דעתך? עינת גבע, יועצת משפחתית, מכון אדלר.
 

33673393

New member
תודה.זה מתחיל לעבוד .

עינת אני מודה לך. אנחנו בתחילתו של תהליך , אני כבר רואה את ניצניו. טל בוכה פחות. כשהיא בוכה וצורחת אני פשוט מתעלמת ממנה ומסבירה לה שאענה לה רק כאשר תביע עצמה ללא בכי, בקול נעים וכך כל המשפחה. טל רואה שאנו ברורים ולא מוותרים. אין הבלגות יותר בגלל בכי. ולמרבה הפלא טל לומדת לוותר ולהתנהג בסבלנות. תודה על העזרה. אהיה בקשר אם יצוצו דברים חדשים.
 
ועוד מילה /מילים...

שלום רב, תודה על השיתוף אני שמחה ונרגשת. אשמח, כמובן לשמוע ולהתעדכן. הבהרה קטנה, הרעיון הוא : להמשיך ולהתיחס לילדה , לא להתיחס להתנהגות המפריעה וכפי שדרייקורס ניסח זאת:" להפריד בין העושה למעשה" כך הילדה תקבל את מה שהיא צריכה : תשומת לב תחושת ערך ומשמעות המכוונים לאפיקים רצויים. ותוכל (כפי שזה קורה) לעשות את התנועה לשינוי המיוחל לטובת התפתחותה. כל הכבוד לך, ישר כוח על היכולת לבחור ולעשות את השינוי. שאלות נוספות יתקבלו באהבה עינת גבע, יועצת משפחתית, מכון אדלר.
 
למעלה