כמה דברים:
חשוב להבין מה היא רוצה. האם היא רוצה להתחבר עם ילדות מהכתה? עם מי? מי מהילדות מוצאת חן בעיניה? למה? נכון שהמבנה הבסיסי של הכתה הוא בעייתי - 8 בנות זה מעט מאד, ובאמת עלול להוביל לקבוצה של 7 וקבוצה של 1. זה תפקידה של המורה לדאוג שזה לא יקרה, ותפקידך בתור אמא של בתך לעזור לה להשתלב. אפשר לשחק משחקי תפקידים עם בובות בהקשר של חברות. אפשר לדבר על מה זה חבר? מה התכונות שנדרשות מחבר טוב? איך מתחברים? איך מאתרים חברים פוטנציאליים? וכו'. אני מספרת לפעמים לילדים שלי בהקשר הזה על חברים שלי - איך התחברתי כשהגעתי לכתה חדשה וכו'. הילדים מאד אוהבים סיפורים כאלה. ומשהו שחשבתי עליו כשקראתי את התשובה שלך למיכל. לבכור שלי היה קטע חברתי בכתה ד'. הוא טען ש"כל הילדים מציקים לי". אני ניסיתי לפתור את הבעיה עם המחנכת, היועצת והמנהלת, אבל זה לא הועיל. המחנכת לא היתה הבנאדם לפתור בעיות מן הסוג הזה (היא לא ממש ראתה בעיה), היועצת דיברה הרבה אבל לא ממש עזרה לי, והעזרה של המנהלת (שדוקא מאד השתדלה) לא הועילה (כי לטעמי היא לא היתה בכיוון הנכון, אבל אלה הכלים שהיו לה). הבנתי שאני צריכה לפתור את זה איתו. לשם כך עשינו שיחות בנושא, שהתמקדו גם בהסתכלות שונה על המצב וגם בהתמודדות עם הבעיה. מבחינת ההסתכלות השונה, ביקשתי ממנו לנקוב בשמות הילדים שמציקים לו. הוא נקב ב-7-8 שמות. זה באמת הרבה ילדים. אבל בכתה יש 40 ילדים. אמרתי לו, שהוא צריך להסתכל על זה לא בתור "כולם מציקים לי", אלא בתור "יש ילדים מסויימים שמציקים לי". אם בכתה יש 39 ילדים ו-8 מציקים לך, זה אומר שיש 31 שלא מציקים לך - זה פי 4 ילדים שלא מציקים מאשר ילדים שמציקים. אז תשתדל להיות בקרבתם של הילדים שלא מציקים. מבחינת ההתמודדות - שאלתי אותו למה, לדעתו, הילדים מציקים לו. והוא סיפר לי משהו קצת דומה למה שאת מספרת. הוא סיפר, שכשהוא מתרגז הוא נהיה אדום ועושה קולות, ועל זה הם צוחקים עליו. שאלתי אותו למה הוא חושב שזה קורה, והוא הסביר לי, שכשהיה בגן, כשהוא היה מתלונן לאבא על מישהו שהכה אותו, אבא היה אומר לו להחזיר לאותו ילד. מטבעו הוא לא ילד שמרביץ, ולכן, כדי להרביץ הוא היה צריך להביא את עצמו למצב שבו הוא מספיק "עצבני" כדי להחזיר. הוא סיגל צורת "התחממות" כזו, שהוא קרא לה "השור הזועם" (כינוי די קולע, לטעמי
). מכל מקום, בהתחלה זו היתה העמדת פנים, רק לצרכי הרגע, אבל עם הזמן זה הפך להרגל, והוא לא הצליח לעקור אותו (למרות שכבר למד שעדיף לו לא להרביץ, כי יש לו כלים אחרים, יעילים יותר). שאלתי אותו מה, לדעתו, תהיה התגובה היעילה ביותר מבחינתו להצקות. הוא אמר שהוא לא יכול לעשות את זה. אמרתי שבסדר, השאלה שלי היא תיאורטית - נניח שהיית יכול לבחור את התגובה שבעיניך היא היתה הטובה ביותר - מה היית בוחר? והוא אמר "להתעלם". ואז הצעתי לו לנסות את התגובה הזו. לנסות להתעלם. אמרתי לו שלוקח זמן לשנות הרגלים, ובהתחלה זה לא מצליח לנו בכלל, אחר כך זה מצליח לעתים רחוקות, אחר כך לעתים יותר ויותר קרובות, עד שבסוף אנחנו מצליחים לחולל שינוי מוחלט. אבל זה דורש זמן, מאמץ וסבלנות. אמרתי לו גם, שהילדים עדיין ימשיכו להקניט אותו גם כאשר הוא יצליח, כי הם ינסו לגרום לו לשנות את התגובה לתגובה שאליה הם רגילים. אבל שאם הוא יתמיד בכך, גם ההתנהגות שלהם תשתנה. זהו. ואז הוא הלך לביה"ס, וכל יום הייתי שואלת אותו איך היה. הוא היה מספר לי כמה פעמים הוא הצליח או לא הצליח, ואני הייתי מעודדת אותו ותומכת בו. זה לקח הרבה הרבה פחות זמן ממה שחשבתי שזה יקח (וגם הרבה פחות זמן ממה שאמרתי לו שאני צופה שזה יקח). תוך שבועיים-שלושה הוא שלט לחלוטין בהתנהגות שלו, וזמן מאד קצר לאחר מכן ההצקות פסקו. בשנה שלאחר מכן (שהיא היתה "זמן היעד" שלנו לשיפור), הוא כבר היה בסטטוס שונה לחלוטין. אני חושבת שמעבר לפתרון הספציפי של הבעיה, כל הסיפור הזה נתן לו כלים ועוצמה שלא היו לו קודם לכן. בעיני, חלק מהשיפור המשמעותי שלו היה כרוך בכך שהוא רכש בטחון עצמי, רכש צורת הסתכלות אחרת על דברים, הרחיב את ארגז הכלים של המיומנויות החברתיות שלו באופן מאד מאד משמעותי, ובצורה עקיפה, הדברים האלה זכו גם להערכה של הילדים. היום כשאני מסתכלת עליו בחברה, אני רואה אותו כבעל כישורים בין אישיים יוצאי דופן בקרב הילדים, ואני חושבת שחלק מזה זה גם תוצאה של היכולת שלו לצאת מחוזק מבעיה שהיתה לו.
אני חושבת שבהחלט היא רוצה להתחבר עם החברות בכיתה. היא פשוט לא טורחת לעשות את זה. יש שתיים, שלוש בנות שמוצאות חן בעיניה (אגב זה לא 7 בנות נגד 1, ממש לא) כי הן נחמדות, חביבות והן מהישוב שלנו. לאחרונה מעין הולכת לישון בכל לילה עם מדיטציה של דמיון מודרך. אני מנסה לכוון - והיא מקבלת בשמחה - את הדמיון מודרך לרכישת כישורים חברתיים ובעיקר רגישות לחברה ולסביבה. אנחנו כאמור מדברות לא מעט על הנושא עד כדי שאני מרגישה שאני מזיקה, לא מועילה בנושא. אני מעודדת אותה להזמין לכאן חברות ו/או ללכת אליה. אציין שהיא מעדיפה שיבואו אליה. חשוב לציין שמעין לא מתלוננת על המצב. היא מקסימום אומרת שהיא לא מקובלת או משהו כזה אבל לא בעלבון. אני לא מזהה אצלה בעסה מהנושא. המורה ואני ערות לכך ומנסות לעשות עכשיו למען השנים הבאות. תודה על הדוגמא שנתת - אני בהחלט מזהה את הבת שלי בתוך זה. היא מעצבנת. אין ספק.... מכאן הפניה שלי אליכם איך לעזור לה ללמוד. אנחנו משוחחות, משחקי תפקידים, אני מסבירה, מדריכה, שואלת לדעתה. בחיי שאני עושה הכל