להביט בקנקן, במקום במה שיש בו.
האמונה באשליה ככזו, בשונה מאיזו "מציאות" מדומינת, אולי אינה שונה מאמונה באלוהים או בביבי ודעא"ש או בכל דבר אחר.
בסופו של דבר, עצם המחשבה "זו אשליה", היא מחשבה שאפשר להצמד אליה ולשקוע בתוכה, ולבלות שנים בנסיונות "לפרוץ" אותה, או לראות אותה פשוט בתור עוד מחשבה המופיעה, ולתת לה לבוא, להיות ולחלוף, מבלי לעסוק בה יותר מדי.
יכול להיות שהיא "נכונה", יכול להיות "שגויה", אבל זה בכלל לא משנה, כי היא באה והולכת ככל מחשבה אחרת.
יש בנו מערכת של הזדהות עם רעיונות, מעיין מנגנון מנטלי הקיים בתוכנו - הוא תופס רעיון ומזדהה איתו, ומספר עליו סיפורים ונימוקים ומשווה אותו לדעות ורעיונות אחרים, בודק כמה הוא נכון וכמה הוא שגוי וכמה אני מאמין בו או מתנגד אליו.
מה שיפה לראות הוא שהמנגנון אינו תלוי בתוכן כלל - הזדהות עם רעיון פוליטי או עם "שלום עולמי" או עם צמחונות או עם רצון האלוהים - הן כולן הזדהויות עם רעיון. מופיע איזה רעיון - בספר, בסרט, בשיחה עם אנשים - ומערכת ההזדהות מתחילה לעבוד.
חלק מהרעיונות מאוד "נכונים", וחלקם אולי לא, אבל המערכת הזו, מנגנון ההזדהות הזה, אינו הרעיון עצמו, אלא משהו מחשבתי/רגשי הנוצר בתוכנו ו"מולבש" עליו.
המנגנון הזה כל כך מתוחכם, שהוא יודע אפילו "ללכוד" את עצמו - הזדהות עם הרעיון של "לא להזדהות".
כשזה קורה אנחנו מבלים שנים בנסיונות "לעצור" או "לשחרר" או "להתפתח" או "להתעורר".
כל הנסיונות האלה הם חלק מאותה הזדהות.
אז כיצד "משחררים" מבלי לנסות לעשות זאת? כיצד "מתגברים" על המנגנון הזה?
ובכן, כיוון שעצם הרצון לעשות זאת הוא חלק מאותו הדבר, אפשר בשלב ראשון ללמוד להכיר את המנגנון עצמו.
מהי הזדהות? מתי היא מופיעה בי? האם אני מסוגל לראות אותה נוצרת?
לא בדיעבד, אלא כשאני למשל קורא ספר, או הודעה בפורום, או רואה סרט, האם אני מסוגל לראות את ההזדהות נוצרת, עולה ונדבקת לתוכן זה או אחר?
באותה הצורה אפשר לבחון מתי היא "משתחררת" - האם אני יודע לראות מתי אינני מזוהה יותר עם רעיון? האם אני יודע להבחין בתנועה הזו, של מעבר מ"רצון", מ"אמונה", לראייה צלולה של המציאות כפי שהיא, ולא כפי שאני מאמין או רוצה שתהיה?
אולי, כשלומדים להבחין בדבר הזה, בתנועה הזו, מבינים משהו על דרך פעולתה.
אולי גם עצם ההתבוננות הזו במציאות דורשת קבלה של המציאות?
אולי בכדי להפסיק להזדהות כל שעלי לעשות הוא להתבונן בהזדהות, לקבל אותה כחלק ממני ולהכיר אותה?
אולי קבלת ההזדהות היא בעצמה שחרור של רעיון ה"לא להזדהות"?
עכשיו, אולי עולה תגובה - "זו תיאוריה נחמדה, אבל בפרקטיקה זה קשה".
אז זהו, שגם זו אמונה, עוד תגובה של "מה שאני כבר יודע".
בפועל זה לא "קשה" בכלל, כי לא צריך לעשות שום דבר.
כל מה שצריך הוא לשים לב למה שקורה.
לראות את מה שמתרחש, ולתת לו להתרחש.
אולי משם מגיע השקט.
