כיפורים
יום כיפור, 9:44 בבוקר. קמתי מוקדם. הרחוב היה שקט ואני הסתכלתי על הבית. כבר כמה ימים שאני רוצה להתחיל לפסל את הבחורה שלי, ואין לי כוחות להתחיל. במקום זה החלטתי לראות את הסרט של החתונה שלי. שלנו. שנה ארבעה חודשים ושלושה ימים עברו מאז ואני ראיתי אותו רק פעמיים, גם הן צמודות לאירוע עצמו. לא יכולתי לראות את השקר, את הצביעות, את ההצגה הגדולה ביותר שכתבתי, ביימתי והפקתי בחיי. הכנסתי את הקלטת לוידאו. קודם מגיע הקליפ, מעלה חיוך. לוחצת על כפתור המהירות וכל הסבים והסבתות מהקבלת פנים מתחילים להתרוצץ במהירות על המסך.. מדי פעם עוצרת לראות אנשים שאהבתי. מה הם לבשו? איך הם נראו? מה הם אמרו? מנסה לחדור אל תוך מוחם ולבדוק האם באותו יום הם חשבו שיש סיכוי שהחתן והכלה ייפרדו תוך זמן קצר? לא חושבת, ההצגה הייתה מושלמת מדי. מגיעה לחופה. הרב מקדש ומעביר בי צמרמורת. לא, אנחנו לא דתיים בכלל.. אז למה בכל זאת הבאנו רב? למה עשינו את זה כך? הרי עכשיו הוא רק מוסיף לי ערכים של חטא לתחושות המזוויעות שאני מרגישה גם ככה. הוא מדבר על קדושה ונצח. ומה בין קדושה לנצח לבין הפאב התל-אביבי האחרון שהייתי בו או לבין מה שעשיתי שלשום בלילה?!. פתאום אני רואה את יעלה ורונית. שתיהן עומדות בדממה ומביטות במתרחש ביראת כבוד. בידיה של רונית השרביט מהפלסטיק שהיא הביאה לי, כי באותו ערב הייתי בעיניה מלכה, ויעלה מחבקת אותה, מנסה לברוח מן תחושת הבדידות שנשארה בה. בכיתי. בכיתי עבור כל אותם האנשים שהאמינו במה שאני כבר לא. בכיתי עבור כל הדודים שרצו להאמין שהם לא יצטרכו להטריח עצמם לרקוד בחתונה מס´ 2 שלי, בשביל כל אותם חברים שהיינו עבורם הזיווג המושלם, הסיפור שלא יאמן, ואולי גם קצת בשביל עצמי... בשביל השמלה הלוחצת שלבשתי, אפיסת הכוחות אליה הגעתי והמושלמות שניבטה מכל עבר. בכיתי בשביל הפרטים הקטנים שכל כך הקפדתי עליהם ושלא היה לי מושג עד כמה הם לא יוכלו להציל דבר ממה שנשבר... עצרתי את הסרט וכיביתי את הטלוויזיה. אין בי סבלנות לצפות עוד. הרי הכל סרט שידוע מראש, והגרוע ביותר הוא שגם מה שאנו עוברים עכשיו, לפחות אותי, לא ממש הפתיע... כחודשיים לפני החתונה, ערב אחד, שהייתי לבד בבית, פגש אותי ליד הקולב השחור עמוס הבגדים רגע של אמת. "תגידי", הוא שאל אותי, "מה את עושה? הרי את יודעת ואני לא צריך להגיד לך שזה לא יספיק לך. שזה לא הדבר הנכון. את יודעת שבמוקדם או במאוחר את תחפשי את הדרך החוצה..!" "אז אולי אני יודעת" עניתי לו. "אבל אני לא שואלת אותך מה לעשות. יותר מדי פעמים הייתי נאמנה לך ועכשיו אני מתכוונת להיכנס ישר לתוך האש. או שהיא תטהר אותי או שהיא תשרוף אותי. בכל אופן, אני נכנסת ואתה תהיה בשקט, אתה שומע אותי?!!" כמו שהוא הופיע ככה הוא הלך ואני החלטתי שהדרך הטובה ביותר לצאת מעניין היא לעבור דרכו. אז היום, אתה מבין, שנה וארבעה חודשים אחרי אותו ערב מהקלטת, אני לא מצטערת על כלום. לא יכולתי לסיים מערכת יחסים של 10 שנים מחיי בקול תבוסה דקה... זה היה חייב להיות מלווה בכבוד והדר וצלצולים, גם אם הם היו, באופן המעוות ביותר, פעמוני חתונתי...
יום כיפור, 9:44 בבוקר. קמתי מוקדם. הרחוב היה שקט ואני הסתכלתי על הבית. כבר כמה ימים שאני רוצה להתחיל לפסל את הבחורה שלי, ואין לי כוחות להתחיל. במקום זה החלטתי לראות את הסרט של החתונה שלי. שלנו. שנה ארבעה חודשים ושלושה ימים עברו מאז ואני ראיתי אותו רק פעמיים, גם הן צמודות לאירוע עצמו. לא יכולתי לראות את השקר, את הצביעות, את ההצגה הגדולה ביותר שכתבתי, ביימתי והפקתי בחיי. הכנסתי את הקלטת לוידאו. קודם מגיע הקליפ, מעלה חיוך. לוחצת על כפתור המהירות וכל הסבים והסבתות מהקבלת פנים מתחילים להתרוצץ במהירות על המסך.. מדי פעם עוצרת לראות אנשים שאהבתי. מה הם לבשו? איך הם נראו? מה הם אמרו? מנסה לחדור אל תוך מוחם ולבדוק האם באותו יום הם חשבו שיש סיכוי שהחתן והכלה ייפרדו תוך זמן קצר? לא חושבת, ההצגה הייתה מושלמת מדי. מגיעה לחופה. הרב מקדש ומעביר בי צמרמורת. לא, אנחנו לא דתיים בכלל.. אז למה בכל זאת הבאנו רב? למה עשינו את זה כך? הרי עכשיו הוא רק מוסיף לי ערכים של חטא לתחושות המזוויעות שאני מרגישה גם ככה. הוא מדבר על קדושה ונצח. ומה בין קדושה לנצח לבין הפאב התל-אביבי האחרון שהייתי בו או לבין מה שעשיתי שלשום בלילה?!. פתאום אני רואה את יעלה ורונית. שתיהן עומדות בדממה ומביטות במתרחש ביראת כבוד. בידיה של רונית השרביט מהפלסטיק שהיא הביאה לי, כי באותו ערב הייתי בעיניה מלכה, ויעלה מחבקת אותה, מנסה לברוח מן תחושת הבדידות שנשארה בה. בכיתי. בכיתי עבור כל אותם האנשים שהאמינו במה שאני כבר לא. בכיתי עבור כל הדודים שרצו להאמין שהם לא יצטרכו להטריח עצמם לרקוד בחתונה מס´ 2 שלי, בשביל כל אותם חברים שהיינו עבורם הזיווג המושלם, הסיפור שלא יאמן, ואולי גם קצת בשביל עצמי... בשביל השמלה הלוחצת שלבשתי, אפיסת הכוחות אליה הגעתי והמושלמות שניבטה מכל עבר. בכיתי בשביל הפרטים הקטנים שכל כך הקפדתי עליהם ושלא היה לי מושג עד כמה הם לא יוכלו להציל דבר ממה שנשבר... עצרתי את הסרט וכיביתי את הטלוויזיה. אין בי סבלנות לצפות עוד. הרי הכל סרט שידוע מראש, והגרוע ביותר הוא שגם מה שאנו עוברים עכשיו, לפחות אותי, לא ממש הפתיע... כחודשיים לפני החתונה, ערב אחד, שהייתי לבד בבית, פגש אותי ליד הקולב השחור עמוס הבגדים רגע של אמת. "תגידי", הוא שאל אותי, "מה את עושה? הרי את יודעת ואני לא צריך להגיד לך שזה לא יספיק לך. שזה לא הדבר הנכון. את יודעת שבמוקדם או במאוחר את תחפשי את הדרך החוצה..!" "אז אולי אני יודעת" עניתי לו. "אבל אני לא שואלת אותך מה לעשות. יותר מדי פעמים הייתי נאמנה לך ועכשיו אני מתכוונת להיכנס ישר לתוך האש. או שהיא תטהר אותי או שהיא תשרוף אותי. בכל אופן, אני נכנסת ואתה תהיה בשקט, אתה שומע אותי?!!" כמו שהוא הופיע ככה הוא הלך ואני החלטתי שהדרך הטובה ביותר לצאת מעניין היא לעבור דרכו. אז היום, אתה מבין, שנה וארבעה חודשים אחרי אותו ערב מהקלטת, אני לא מצטערת על כלום. לא יכולתי לסיים מערכת יחסים של 10 שנים מחיי בקול תבוסה דקה... זה היה חייב להיות מלווה בכבוד והדר וצלצולים, גם אם הם היו, באופן המעוות ביותר, פעמוני חתונתי...