כייף לי אחרי המון זמן...
מי שמכיר אותי יודע שאני בנאדם דיכאוני בדר"כ, בכל אופן השבוע חגגו לי יומהולדת, למרות שיש לי רק עוד שבוע וחצי בערך, ואני גם לא כל כך שמח למשמע גילי ההולך וגדל אני העדפתי את התקופה שהיתה לי רק סיפרה אחת בגיל. בזמן שכולם שתו ואכלו, יצאתי לי החוצה לשאוף קצת אויר, כשנכנס אויר המוח שלי מסתובב מהר מדי בדרך כלל זה לא דבר טוב, אבל באותו היום זה היה מעולה. אני כבר בן 25 אני אישית מרגיש עדיין ילד אבל מה לעשות מה שקובע בסוף זה המספר העשרוני הזה שכתבתי שורה מעל, בגיל 9 בערך כתבתי כמה סיפורי אימה קצרים, ביניהם היה סיפור שקראתי לו "רכבת השדים" על ילד שעולה על הרכבת, תוך כדי ההנאה מרוחות הרפאים שקופצות עליו הוא מרגיש יד שחוטפת לו את הכובע, המגע מעביר בו זרם לכל אורך עמוד השידרה, הוא מחליט לקפוץ מהרכבת ולבדוק מה זה היה, הוא מגיע למערה ורואה שם כמה יצורים ירוקים, בכל אופן מדע בדיוני משעשע במיוחד לילד בן 9, רצתי ישר לאבא שלי להראות לו את הסיפור שכתבתי, הוא הטיח את המחברת שבה היה כתוב הסיפור, בעיפרון כמובן, ואמר לי שאסור לבזבז זמן על חלומות דבילים וצריך להיות מעשיים, יותר לא העזתי לכתוב, בניתי לי סיפורים בראש אבל אף פעם לא הוצאתי אותם על הנייר. מגיל 19 כל פעם שהיה לי משהו בוער לכתוב הייתי בורח לאלכוהול או לסמים (חלק מכם מכירים את ההתמכרויות שלי), כשעברתי לגור רחוק מההורים התחלתי לכתוב שוב אבל הייתי צריך המון חומרים בשביל להוציא את זה, וזה אף פעם לא היה סיפור שממש הלהיב אותי תוך כדי הכתיבה, כנראה שעדיין פחדתי להוציא את מה שבאמת היה לי בפנים. מה שעלה לי בראש באותו ערב שחגגו לי את היום שבו פרצתי לעולם והתחלתי למצוץ מההורים שלי כסף, כדבורה המסתערת על פרח (אני אוהב דימויים זה בילט אין), היה שאני צריך לחזור לחיים, צריך להזיז את עצמי. יום למחרת פתחתי את המחשב, העליתי בדאבל קליק חששני את תוכנת הווארד והתחלתי לכתוב, מדע בדיוני כמובן, הסיפור שאני כותב כל כך מלהיב אותי שכשסיימתי את החלק של היום גיליתי שאני כל כך מחובר לדמות עד כדי כך שאני מתחיל ממש לשנוא את הדמויות שהוא שונא, מצד אחד זה הפחיד אותי, אני לא רגיל לזה מגיל 9 לא נכנסתי למשהו שאני כותב בצורה כזו, מצד שני זו ההרגשה הכי טובה שהייתה לי אי פעם, ביום אחד כתבתי כבר 2000 מילים שזה די הרבה אחרי תקופה ארוכה שלא התעסקתי עם זה, ביום אחד התווספו לי המון פתקים קטנים שהדבקתי על הקיר עם רעיונות לסיפורים הבאים (אני אף פעם לא מתחיל סיפור עד שאני מסיים את הנוכחי). ובגלל זה הכותרת, פשוט כייף לי, פעם ראשונה שהצלחתי להדוף את מה שההורים שלי חושבים. אני לא יודע למה אני מספר את זה אני מניח שפשוט הייתי צריך להוציא את זה החוצה, אני מודה לכם שאתם פה להקשיב
מי שמכיר אותי יודע שאני בנאדם דיכאוני בדר"כ, בכל אופן השבוע חגגו לי יומהולדת, למרות שיש לי רק עוד שבוע וחצי בערך, ואני גם לא כל כך שמח למשמע גילי ההולך וגדל אני העדפתי את התקופה שהיתה לי רק סיפרה אחת בגיל. בזמן שכולם שתו ואכלו, יצאתי לי החוצה לשאוף קצת אויר, כשנכנס אויר המוח שלי מסתובב מהר מדי בדרך כלל זה לא דבר טוב, אבל באותו היום זה היה מעולה. אני כבר בן 25 אני אישית מרגיש עדיין ילד אבל מה לעשות מה שקובע בסוף זה המספר העשרוני הזה שכתבתי שורה מעל, בגיל 9 בערך כתבתי כמה סיפורי אימה קצרים, ביניהם היה סיפור שקראתי לו "רכבת השדים" על ילד שעולה על הרכבת, תוך כדי ההנאה מרוחות הרפאים שקופצות עליו הוא מרגיש יד שחוטפת לו את הכובע, המגע מעביר בו זרם לכל אורך עמוד השידרה, הוא מחליט לקפוץ מהרכבת ולבדוק מה זה היה, הוא מגיע למערה ורואה שם כמה יצורים ירוקים, בכל אופן מדע בדיוני משעשע במיוחד לילד בן 9, רצתי ישר לאבא שלי להראות לו את הסיפור שכתבתי, הוא הטיח את המחברת שבה היה כתוב הסיפור, בעיפרון כמובן, ואמר לי שאסור לבזבז זמן על חלומות דבילים וצריך להיות מעשיים, יותר לא העזתי לכתוב, בניתי לי סיפורים בראש אבל אף פעם לא הוצאתי אותם על הנייר. מגיל 19 כל פעם שהיה לי משהו בוער לכתוב הייתי בורח לאלכוהול או לסמים (חלק מכם מכירים את ההתמכרויות שלי), כשעברתי לגור רחוק מההורים התחלתי לכתוב שוב אבל הייתי צריך המון חומרים בשביל להוציא את זה, וזה אף פעם לא היה סיפור שממש הלהיב אותי תוך כדי הכתיבה, כנראה שעדיין פחדתי להוציא את מה שבאמת היה לי בפנים. מה שעלה לי בראש באותו ערב שחגגו לי את היום שבו פרצתי לעולם והתחלתי למצוץ מההורים שלי כסף, כדבורה המסתערת על פרח (אני אוהב דימויים זה בילט אין), היה שאני צריך לחזור לחיים, צריך להזיז את עצמי. יום למחרת פתחתי את המחשב, העליתי בדאבל קליק חששני את תוכנת הווארד והתחלתי לכתוב, מדע בדיוני כמובן, הסיפור שאני כותב כל כך מלהיב אותי שכשסיימתי את החלק של היום גיליתי שאני כל כך מחובר לדמות עד כדי כך שאני מתחיל ממש לשנוא את הדמויות שהוא שונא, מצד אחד זה הפחיד אותי, אני לא רגיל לזה מגיל 9 לא נכנסתי למשהו שאני כותב בצורה כזו, מצד שני זו ההרגשה הכי טובה שהייתה לי אי פעם, ביום אחד כתבתי כבר 2000 מילים שזה די הרבה אחרי תקופה ארוכה שלא התעסקתי עם זה, ביום אחד התווספו לי המון פתקים קטנים שהדבקתי על הקיר עם רעיונות לסיפורים הבאים (אני אף פעם לא מתחיל סיפור עד שאני מסיים את הנוכחי). ובגלל זה הכותרת, פשוט כייף לי, פעם ראשונה שהצלחתי להדוף את מה שההורים שלי חושבים. אני לא יודע למה אני מספר את זה אני מניח שפשוט הייתי צריך להוציא את זה החוצה, אני מודה לכם שאתם פה להקשיב
