כחום הלילה 00:15
היה לי יום עמוס בדיוק כמו שהייתי רוצה כל יום בבוקר מוקדם עבודה עד 16:00 נוסע לבדיקות שתן במרכז באוטובוס ממוזג מסתרך לאיטו תופס בינתיים תנומה באוטובוס ולפעמים מתעורר ומתבונן באנשים שחיים איתי באותו אוטובוס באותה עיר באותה מדינה באותו עולם אחרי בדיקות השתן שותה קפה עם המכורים לשעבר האנשים הכי פגועים וטראומטים עלי אדמות ( ראו את כתביו של טייגר על חייו של הנרקומן זהו הגיהינום בהא הידיעה ) אחרי כן קבוצת מסגרת בה סיפרתי בפעם האלף מה עברתי ומה קרה לי כמו כל אחד שם והכאב אינו מרפה , עוזב את הלב קצת כשמתחלקים בו אבל לא מרפה ממש מי שפשע והזיק אפילו לעצמו צריך בכל זאת להענש ולשלם מחיר יש מין איזון בטבע שלנו אפילו אנחנו לא נתפסים על ידי משטרה אז אנחנו השוטרים והשופטים ועורכי הדין של עצמנו יש בנו קטגור וסניגור ושופט היום אני יודע זאת בבירור אפילו אני לא רוצה להעניש את עצמי על מה שעשיתי לעצמי ולמשפחה שלי משהו בתוכי אומר לי עוד לא שילמת את המחיר של כל מה שעשית נכון אני מרגיש ששילמתי כבר חלק נכבד מין החוב אבל נשאר עוד מה לשלם ומשלמים בכאב לב לספר לכולכם סוד בריש גלי בעוד יומים לפני ארבע שנים ניסיתי להתאבד במקלט ע"י שתית 2 חפיסות רעל עכברים כדורי שינה והפעם היחידה שהזרקתי לעצמי 2 זריקות הירואין חשבתי שזה יגמור אותי , אבל זה לא , זה רק החליש אותי המון . כשאני כותב שורות אלו אני ממש מזדעזע איך יכולתי לעשות את זה לעצמי היום אני מרגיש שאני רוצה לחיות מאוד הרבה יותר לא אשקר ואומר שאני מת על החיים האלו ועל סיפור החיים שלי אבל יש בי לפחות היום את הרצון והתקוה להצליח ללמוד ולהתקדם קדימה ולטעום את שמחת החיים שטעמתי עד לגיל 16 בחיי , ישנם רגעים מסוימים שאני מרגיש אותם היום ואני קורא להם שמחת חיים והם נותנים לי כח להמשיך ואני דבק ברגעים האלו וחושב ששוה לחיות למענם ולפעמים הם מתארכים לשני רגעים ושלש וארבע ואז אני חושב הנה זה בא האושר נשאר איתי אבל פתאום מגיע משהו מבפנים שאומר לי שאני צריך עוד לשלם ומראה לי את מה שקרה בעבר ואת השוני שלי בחברה מבחינת מה שעשיתי ומה שהספקתי . אני חושב שאני צריך זמן ואני צריך את הפורום הזה ואותכם כי כשאני כותב כאן מפעם לפעם אני מבין עוד דברים על עצמי ואני לומד לספר על עצמי ולהחשף ולא לפחד מעצמי בעצם לא ממכם . אז אני מאחל לכולם להפתח ולא לפחד ולכתוב בשיא הכנות שלכם על מחשבותיכם ועל הקורות אתכם כי אם תנסו להיות כנים תוכלו באמת לעזור לעצמכם אני מעריך את טייגר על הכנות שלו ומאוד מזדהה עם הכאב שלו ועם נקודת הראות שלו על סבלם של המכורים הנרקומנים חסרי האונים של החברה שלנו מול עורכי הדין השוטרים השופטים העובדים הסוציאלים וכל מי שמתפרנס מהסבל הזה ואני מעריך גם את מאו על סיפור חייה שפתחה כאן ללא חשש מצטער אם לא קראתי עוד סיפורי חיים לפני כן כי אני די חדש כאן בפורום עד כאן אחים ואחיות חברים וחברות להתראות וליל מנוחה לכולם יואב
היה לי יום עמוס בדיוק כמו שהייתי רוצה כל יום בבוקר מוקדם עבודה עד 16:00 נוסע לבדיקות שתן במרכז באוטובוס ממוזג מסתרך לאיטו תופס בינתיים תנומה באוטובוס ולפעמים מתעורר ומתבונן באנשים שחיים איתי באותו אוטובוס באותה עיר באותה מדינה באותו עולם אחרי בדיקות השתן שותה קפה עם המכורים לשעבר האנשים הכי פגועים וטראומטים עלי אדמות ( ראו את כתביו של טייגר על חייו של הנרקומן זהו הגיהינום בהא הידיעה ) אחרי כן קבוצת מסגרת בה סיפרתי בפעם האלף מה עברתי ומה קרה לי כמו כל אחד שם והכאב אינו מרפה , עוזב את הלב קצת כשמתחלקים בו אבל לא מרפה ממש מי שפשע והזיק אפילו לעצמו צריך בכל זאת להענש ולשלם מחיר יש מין איזון בטבע שלנו אפילו אנחנו לא נתפסים על ידי משטרה אז אנחנו השוטרים והשופטים ועורכי הדין של עצמנו יש בנו קטגור וסניגור ושופט היום אני יודע זאת בבירור אפילו אני לא רוצה להעניש את עצמי על מה שעשיתי לעצמי ולמשפחה שלי משהו בתוכי אומר לי עוד לא שילמת את המחיר של כל מה שעשית נכון אני מרגיש ששילמתי כבר חלק נכבד מין החוב אבל נשאר עוד מה לשלם ומשלמים בכאב לב לספר לכולכם סוד בריש גלי בעוד יומים לפני ארבע שנים ניסיתי להתאבד במקלט ע"י שתית 2 חפיסות רעל עכברים כדורי שינה והפעם היחידה שהזרקתי לעצמי 2 זריקות הירואין חשבתי שזה יגמור אותי , אבל זה לא , זה רק החליש אותי המון . כשאני כותב שורות אלו אני ממש מזדעזע איך יכולתי לעשות את זה לעצמי היום אני מרגיש שאני רוצה לחיות מאוד הרבה יותר לא אשקר ואומר שאני מת על החיים האלו ועל סיפור החיים שלי אבל יש בי לפחות היום את הרצון והתקוה להצליח ללמוד ולהתקדם קדימה ולטעום את שמחת החיים שטעמתי עד לגיל 16 בחיי , ישנם רגעים מסוימים שאני מרגיש אותם היום ואני קורא להם שמחת חיים והם נותנים לי כח להמשיך ואני דבק ברגעים האלו וחושב ששוה לחיות למענם ולפעמים הם מתארכים לשני רגעים ושלש וארבע ואז אני חושב הנה זה בא האושר נשאר איתי אבל פתאום מגיע משהו מבפנים שאומר לי שאני צריך עוד לשלם ומראה לי את מה שקרה בעבר ואת השוני שלי בחברה מבחינת מה שעשיתי ומה שהספקתי . אני חושב שאני צריך זמן ואני צריך את הפורום הזה ואותכם כי כשאני כותב כאן מפעם לפעם אני מבין עוד דברים על עצמי ואני לומד לספר על עצמי ולהחשף ולא לפחד מעצמי בעצם לא ממכם . אז אני מאחל לכולם להפתח ולא לפחד ולכתוב בשיא הכנות שלכם על מחשבותיכם ועל הקורות אתכם כי אם תנסו להיות כנים תוכלו באמת לעזור לעצמכם אני מעריך את טייגר על הכנות שלו ומאוד מזדהה עם הכאב שלו ועם נקודת הראות שלו על סבלם של המכורים הנרקומנים חסרי האונים של החברה שלנו מול עורכי הדין השוטרים השופטים העובדים הסוציאלים וכל מי שמתפרנס מהסבל הזה ואני מעריך גם את מאו על סיפור חייה שפתחה כאן ללא חשש מצטער אם לא קראתי עוד סיפורי חיים לפני כן כי אני די חדש כאן בפורום עד כאן אחים ואחיות חברים וחברות להתראות וליל מנוחה לכולם יואב
