כותרת....

[דביר 107]

כותרת....

לא טובה כ"כ בכותרות.. כבר שבועיים או יותר אני קוראת פה, איזה 10 עמודים אחורה, וכל הודעה רק מדכאת אותי יותר, יש שאני מתחברת יותר ויש שפחות,
למה זה מועיל? הודעות? לשתף? במיוחד בפורום שאין בו קשר אנושי ישיר, לא רוצה שירחמו עלי אבל אולי זה חיוני? (השיתוף, שאין בו מגע אנושי)
כבר הבנתי שאובדן של אם אינו דבר שמתגברים עליו, וכנראה אתמודד איתו כל החיים, אבל זה מעצבן,
שלפעמים אני פשוט במצב שאין לי כח לכלום, אני כבר לא נהנת מהדברים הקטנים, אפילו לנגן אין חשק, איך נפטרים מזה????

כמה מילים על עצמי- בת 18, עוד שלושה חודשים מתגייסת למסלול נח"ל (גרעין וכו') ש"ש.. מדריכה... אמא נפטרה.. ואין משפחה אחרת.

מנסה למצוא תשובות, לי כבר אין.

שבוע טוב!

 

[אשבל1]

אמנם אנחנו וירטואליות, אבל יש לנו משהו משותף

שהוא חלק משמעותי מחיינו, בצורה שמי שלא חווה לא יבין.

הכתיבה היא כלי תרפוייטי, שמאפשר לפרוק, לשחרר לחץ, ולהתפנות קצת לדברים אחרים, מקווה שתמצאי שזה עוזר לך ולו אפילו במעט

מתי נפטרה אמך?

 

[דביר 107]

לפני שנתיים...

 

[אשבל1]

ומאז...

הצלחת לשתף מישהו במה שעובר עלייך?

 

[אני צבעונית]

הלאה צריך ללכת

היי דביר

איך חיים עם התחושה? האובדן שלי הוא בהתמודדות יומיומית יש ימים שיותר ויש שפחות אבל אמא שלי איתי תמיד בכל מקום ומכאן צומחים וממשיכים ומתקדמים לאט לאט חוזרת שגרת החיים כי אין מתכון אחיד לכולנו... את בתחילת חיים הבוגרים שלך וכל הכיף עוד לפנייך אז תני לעצמך את הזמן לכאוב אבל יש דברים ואנשים שם בחוץ שמחכים רק לך
חיבוק ממני

 

[מאי 282]

לשלמה ארצי יש שיר שהולך כך:

"לא נותר לנו אלא לחבק את הצער,אתמול היה טוב ויהיה גם מחר..."
אני חושבת שזה עונה קצת על שאלתך מה מהות הפורום הזה,
אני די חדשה כאן אבל מיד מהרגע שנכנסתי לפה הרגשתי
שכאן מחבקים את הצער,מחבקים אותך,מבינים באמת,
מקווה שתמצאי ולו במעט נחמה בכך.

 

[אשבל1]

מאי, כתבת מקסים

כל כך התחברתי למשפט מהשיר, ואני שמחה שמוע שאת מרגישה כך

 

[shtuty]

מבינה ומזדהה, אבל....

היי דביר,

גם אני הייתי בגרעין נח"ל- ש"ש, צבא ואפילו אח"כ, ואני מכירה את המקום המיוחד הזה, של הביחד, של השיחה, של הגרעין.
מכירה את היופי של השיחה פנים מול פנים, של משמעות החברים, של משמעות השיתוף של מי שלידך, לא בטלפון, לא באינטרנט, לא בכתב, אלא של מי שחי איתך, אוהב אותך וקרוב אליך.

אמא שלי נפטרה לפני כמעט 20 שנה, לא היה אינטרנט, לא היה שיתוף וירטואלי- ולא היו אנשים, בנות בקרבתי בלי אמא. בגיל 16 מצאתי במקרה את הספר "בנות ללא אם", ופתאום הרגשתי שאני לא לבד, שיש עוד אנשים כמוני.
בגיל 20, כשאני מורה חיילת, חיה עם בנות גרעין, אחרי שנת שירות של פתיחות ונסיון להוריד מגננות, של לפתוח את הדברים הכואבים, שהיתה מלווה בתחושה שאין מי שמבין אותי בכל מצב, עם כל מה שעברתי, גיליתי את הפורום הזה. וכאן מצאתי עוד אנשים שמבינים אותי, בנות שמבינות את הכאב שלי ואת הקושי.
עד לשלב הזה היתה לי רק חברה אחת, שבמהלך הש"ש דיברנו הרבה על הנושא (היא היתה איתי ביסודי, אז היא מכירה וחוותה אותי עוד לפני המוות של אמא). היא היתה היחידה שהרגשתי שלא מרחמת עליי.
ואז מצאתי את הפורום הזה- לא מקום שמרחמים עליי כשקשה לי וכואב, אלא מקום שמבינים את הכאב. המקום היחידי כמעט שהבינו אותו. ואחד המקומות היחידים עד אז שהרגשתי שלא מרחמים עליי כי אמא שלי מתה כשהייתי ילדה.

אני מבינה את הסלידה שלך, מבינה את החיפוש אחר מקום שאינו וירטואלי, אבל להרבה מאיתנו זה המקום היחיד שלא שופטים, שלא מרחמים, שרק מבינים.

 

[עדיה222]

דביר היקרה

אני מקווה שבכל זאת תישארי קצת בפורום, שתמצאי זמן לכתוב. ברור שהשתתפות בפורום זה עניין של טעם. הוירטואליות יכולה למצוא חן, להועיל, לכבוש ממש, או להיפך להראות מגוחכת, חסרת משמעות, משונה. בכל זאת אני מקווה שתוכלי לראות את היתרונות של התופעה הזאת, "הפורום". אני בעצמי נעזרתי מאוד וגם נעזרת.