כותב לאחור
רציתי להפנות את משתתפי הפורום לבלוג שפתחתי ובו תיעוד טקסטים של פרידה: מסעו של גבר נבגד, הנאלץ לעזוב את אהובתו, את ביתו ונחשף לרוע האנושי בשיאו, כשברקע ניצבת הדאגה היום-יומית לשלום בנותיו. הדברים נכתבו במהלך כשנתיים ויותר ובינתיים מופיעים שם רק הפרקים הראשונים. מקווה שיהיו בי הכוחות להמשיך בפרוייקט המתעד את התהליך. http://blog.tapuz.co.il/morfile מצרף כאן את הקטע הראשון: 10.2.2005 היום גירשתי את אשתי. הנחתי על כפות ידיה האהובות את כתב הגט, אמרתי מה שאמרתי, היא צעדה ארבעה צעדים לאחור וארבעה חזור ובזה הסתיימו 20 שנות נישואינו. המושג 20 שנה יחזור עוד פעמים רבות בסיפורי. השנה מלאו גם 20 שנה מאז נפרדו ממני הורי, במותם. * * * אני חוזר לאחור. כהרגלי. יותר משנתיים לפני גירושה, החל להתגלגל כדור השלג שהפך לסיוט הגדול של חיי, אבל פתח אצלי נביעה יצירתית כואבת, אשר הרוותה את נפשי בשרב הגדול שעטף את חיי. ביום ההוא, יצאה אהובתי, אשתי, חברתי, אם שלוש בנותי האהובות לפגישה עם חבר נעורים. חזרה אלי אשה אחרת, אשה אשר בן לילה הפנתה עורף לחייה המשותפים איתי והחלה במסע הרס של החברות, הזוגיות, האינטימיות הבית והמשפחה שהקמנו. זה היה ימים אחדים לפני יום הולדתה ה-44 אותו הספקנו לחגוג. הרגשתי את השינוי מיד, אך לקח לי כמה ימים להבין מה מתחולל. הייתי מאוד מבולבל כי היינו זוג קרוב מאוד. נפשית וגופנית. באורח פרדוקסלי הקירבה התהדקה באותם ימים ראשונים של התרגשות. אך בימים ההם נטמן הזרע להדרדרות הנוראה ביחסינו. אט-אט הבנתי שאהובתי מוליכה אותי שולל ומוכנה לוותר על חיינו המשותפים למען הגשמת הפנזטיות שלה, למען מה שהיא כינתה "ההתחברות לילדות". מאז ועד היום כתבתי אלפי מילים אשר את חלקן אעתיק לכאן. כאבי הבגידה, הפרידה, הפרת ברית הנאמנות, השקרים, הארועים הקשים שליוו את עזיבת הבית, ההתעלמות של הסביבה, הדאגה לבנותנו, עורכי הדין, התביעות הנוראיות, דיונים משפטיים, התלבטויות ומחשבות, עצות ופיסות מידע, הכל מתערבב ליצירה אחת שלמה המתארת גבר הנאלץ בעל כרחו לעזוב את ביתו, את אהבתו, ולבנות לבדו - מתוך כאבו - את חייו מחדש, לדאוג לילדיו. חלק ניכר מהכתיבה, למעשה מהימים של עזיבת הבית ועד לגירושי, נעשה רובו במסגרת פורום אינטרנט. בפורום הזה מצאתי אוזן קשבת, תמיכה וחברויות. הוא הפך ל"בית" זמני לנפשי הדואבת. שם העליתי את תהיותי, את המצוקות, את ההתמודדות היום-יומית, את הדאגה לבנותי. בין לבין יסופר הסיפור, יצוטטו טקסטים בהם נתקלתי במהלך המסע האישי הכואב והמופלא שעבר עלי וינוגנו השירים והצלילים אשר ליוו את צעדתי האיטית והכואבת.
רציתי להפנות את משתתפי הפורום לבלוג שפתחתי ובו תיעוד טקסטים של פרידה: מסעו של גבר נבגד, הנאלץ לעזוב את אהובתו, את ביתו ונחשף לרוע האנושי בשיאו, כשברקע ניצבת הדאגה היום-יומית לשלום בנותיו. הדברים נכתבו במהלך כשנתיים ויותר ובינתיים מופיעים שם רק הפרקים הראשונים. מקווה שיהיו בי הכוחות להמשיך בפרוייקט המתעד את התהליך. http://blog.tapuz.co.il/morfile מצרף כאן את הקטע הראשון: 10.2.2005 היום גירשתי את אשתי. הנחתי על כפות ידיה האהובות את כתב הגט, אמרתי מה שאמרתי, היא צעדה ארבעה צעדים לאחור וארבעה חזור ובזה הסתיימו 20 שנות נישואינו. המושג 20 שנה יחזור עוד פעמים רבות בסיפורי. השנה מלאו גם 20 שנה מאז נפרדו ממני הורי, במותם. * * * אני חוזר לאחור. כהרגלי. יותר משנתיים לפני גירושה, החל להתגלגל כדור השלג שהפך לסיוט הגדול של חיי, אבל פתח אצלי נביעה יצירתית כואבת, אשר הרוותה את נפשי בשרב הגדול שעטף את חיי. ביום ההוא, יצאה אהובתי, אשתי, חברתי, אם שלוש בנותי האהובות לפגישה עם חבר נעורים. חזרה אלי אשה אחרת, אשה אשר בן לילה הפנתה עורף לחייה המשותפים איתי והחלה במסע הרס של החברות, הזוגיות, האינטימיות הבית והמשפחה שהקמנו. זה היה ימים אחדים לפני יום הולדתה ה-44 אותו הספקנו לחגוג. הרגשתי את השינוי מיד, אך לקח לי כמה ימים להבין מה מתחולל. הייתי מאוד מבולבל כי היינו זוג קרוב מאוד. נפשית וגופנית. באורח פרדוקסלי הקירבה התהדקה באותם ימים ראשונים של התרגשות. אך בימים ההם נטמן הזרע להדרדרות הנוראה ביחסינו. אט-אט הבנתי שאהובתי מוליכה אותי שולל ומוכנה לוותר על חיינו המשותפים למען הגשמת הפנזטיות שלה, למען מה שהיא כינתה "ההתחברות לילדות". מאז ועד היום כתבתי אלפי מילים אשר את חלקן אעתיק לכאן. כאבי הבגידה, הפרידה, הפרת ברית הנאמנות, השקרים, הארועים הקשים שליוו את עזיבת הבית, ההתעלמות של הסביבה, הדאגה לבנותנו, עורכי הדין, התביעות הנוראיות, דיונים משפטיים, התלבטויות ומחשבות, עצות ופיסות מידע, הכל מתערבב ליצירה אחת שלמה המתארת גבר הנאלץ בעל כרחו לעזוב את ביתו, את אהבתו, ולבנות לבדו - מתוך כאבו - את חייו מחדש, לדאוג לילדיו. חלק ניכר מהכתיבה, למעשה מהימים של עזיבת הבית ועד לגירושי, נעשה רובו במסגרת פורום אינטרנט. בפורום הזה מצאתי אוזן קשבת, תמיכה וחברויות. הוא הפך ל"בית" זמני לנפשי הדואבת. שם העליתי את תהיותי, את המצוקות, את ההתמודדות היום-יומית, את הדאגה לבנותי. בין לבין יסופר הסיפור, יצוטטו טקסטים בהם נתקלתי במהלך המסע האישי הכואב והמופלא שעבר עלי וינוגנו השירים והצלילים אשר ליוו את צעדתי האיטית והכואבת.
