כותבת בעצב.
הדמות של מאיר עולה לי בראש. רגע לפני סוף היום שנעצמות העיניים, והבכי מתחיל לו. הגעגוע חונק בפנים. אני רואה אותו הולך ומחייך, ואוכל ואיתנו.. רואה אותו גם בסוף שסבל ולא היה לו כוח ומתמלאת בעצב שמבינה שמאיר שלנו לא איתנו יותר. שהוא קבור באדמה,, שהוא לא נושם. שהוא לא מרגיש כלום ונשאר רק ריקנות אחת גדולה. לא מזמן הלכנו לבקר אותו אני ואחותי , אמא הייתה אחרי טיפול וחלשה. אמרה לנו תנו לו נשיקה ממני. המשפט הזה הרג אותי.. כמה אסונות עוברים עלינו מה נהיה עם כל זה.. אז נישקנו את הקבר שלו ובכינו. והדלקנו נרות. ביקשנו שישמור על אמא ועלינו ושינוח. אני כבר לא בוכה כל יום ולא חושבת עליו כל הזמן. אבל שזה עולה בי הכאב כל כך חד ואני נהיית עצובה מאוד... החוסר הכל כך גדול הזה. גורם לי יאוש.. אז שניה לפני שהעיניים נעצמות ושהדמעות מתייבשות. כותבת שקשה לי וכואב נורא... ומחר יום חדש.. אבל רק עכשיו הגעגוע בלתי נסבל.
הדמות של מאיר עולה לי בראש. רגע לפני סוף היום שנעצמות העיניים, והבכי מתחיל לו. הגעגוע חונק בפנים. אני רואה אותו הולך ומחייך, ואוכל ואיתנו.. רואה אותו גם בסוף שסבל ולא היה לו כוח ומתמלאת בעצב שמבינה שמאיר שלנו לא איתנו יותר. שהוא קבור באדמה,, שהוא לא נושם. שהוא לא מרגיש כלום ונשאר רק ריקנות אחת גדולה. לא מזמן הלכנו לבקר אותו אני ואחותי , אמא הייתה אחרי טיפול וחלשה. אמרה לנו תנו לו נשיקה ממני. המשפט הזה הרג אותי.. כמה אסונות עוברים עלינו מה נהיה עם כל זה.. אז נישקנו את הקבר שלו ובכינו. והדלקנו נרות. ביקשנו שישמור על אמא ועלינו ושינוח. אני כבר לא בוכה כל יום ולא חושבת עליו כל הזמן. אבל שזה עולה בי הכאב כל כך חד ואני נהיית עצובה מאוד... החוסר הכל כך גדול הזה. גורם לי יאוש.. אז שניה לפני שהעיניים נעצמות ושהדמעות מתייבשות. כותבת שקשה לי וכואב נורא... ומחר יום חדש.. אבל רק עכשיו הגעגוע בלתי נסבל.
