כועסת כועסת כועסת!!!
מרשה לעצמי לפרוק פה, כי אין לי שום מקום אחר, ומסתכנת בזה שחלק מכם יגידו שאני אגואיסטית. לפני שלושה שבועות שברתי את הרגל ויש לי עוד שלושה שבועות להיות עם הגבס לפני שאוכל לנהוג. בקיצור, הוא שבדיוק פוטר, מסיע אותי לעבודה וגם מהעבודה. אבל זהו. הוא בקושי עם הילדה בבית. מסתגר במחשב כשאנחנו מגיעים הביתה, למרות שהוא היה כל היום בבית ונח, כביכול. ואני רודפת אחרי הילדה בת השנתיים שלנו כל הזמן. לא יכולה אפילו לרדת איתה לגינה. כלום. רק בבית ימים שלמים. אני מאכילה אותה, מקלחת אותה ומרדימה אותה, וזאת, כשהנחיית הרופאה היא לשבת לנוח חודש וחצי בבית עם רגל מורמת באוויר. הוא עושה את ההכרחי בלבד- נסיעות לגן ולעבודה שלי הלוך ושוב, ללכת איתי לרופאים ולקום בלילה, כי מסורבל לי ללכת לילדה עם כסא הגלגלים. אבל אני מכינה אותה לגן, מכינה לה תיק, עושה כלים, כביסה ומסדרת שולחן. וכל זאת, כשהרגל לא מורמת, ואני ממש מרגישה לא טוב כשהרגל השבורה למטה. שלא לדבר על שבתות, שאנחנו כל הזמן עם הילדה בבית, כבר שלושה שבועות, והוא אפילו לא יורד איתה לגינה, ובקושי הולך איתה לאמא שלו לארוחת צהריים, שאחריה, אני כמובן מקלחת אותה. היום ביקשתי ממנו שההורים שלי ייקחו את הילדה בשבת הקרובה, כדי שננוח, אבל הוא לא רצה. הוא אומר לי- למה? ישעמם לי בשבת, אני רגיל שכל המשפחה בבית. אבל הוא בקושי עם הילדה. קם בשעה 11-10, כשאני קמה אליה ב-7-8 ביום חופש/שבת, ועד אז אני איתה ורק בבית. בלי יכולת אפילו לרדת לגינה. בקיצור, אני עייפה, מותשת וכאובה, ובעיקר לא עצמאית. כל ניסיון שלי לומר משהו נתקל ב- אני עושה הכל ויש עלי עומס שלך ושל הילדה. נכון שזו תקופה קצרה, אבל זה נורא מעייף אותי. יש מה לעשות, או לסתום בנתיים ולחכות שיעבור?
מרשה לעצמי לפרוק פה, כי אין לי שום מקום אחר, ומסתכנת בזה שחלק מכם יגידו שאני אגואיסטית. לפני שלושה שבועות שברתי את הרגל ויש לי עוד שלושה שבועות להיות עם הגבס לפני שאוכל לנהוג. בקיצור, הוא שבדיוק פוטר, מסיע אותי לעבודה וגם מהעבודה. אבל זהו. הוא בקושי עם הילדה בבית. מסתגר במחשב כשאנחנו מגיעים הביתה, למרות שהוא היה כל היום בבית ונח, כביכול. ואני רודפת אחרי הילדה בת השנתיים שלנו כל הזמן. לא יכולה אפילו לרדת איתה לגינה. כלום. רק בבית ימים שלמים. אני מאכילה אותה, מקלחת אותה ומרדימה אותה, וזאת, כשהנחיית הרופאה היא לשבת לנוח חודש וחצי בבית עם רגל מורמת באוויר. הוא עושה את ההכרחי בלבד- נסיעות לגן ולעבודה שלי הלוך ושוב, ללכת איתי לרופאים ולקום בלילה, כי מסורבל לי ללכת לילדה עם כסא הגלגלים. אבל אני מכינה אותה לגן, מכינה לה תיק, עושה כלים, כביסה ומסדרת שולחן. וכל זאת, כשהרגל לא מורמת, ואני ממש מרגישה לא טוב כשהרגל השבורה למטה. שלא לדבר על שבתות, שאנחנו כל הזמן עם הילדה בבית, כבר שלושה שבועות, והוא אפילו לא יורד איתה לגינה, ובקושי הולך איתה לאמא שלו לארוחת צהריים, שאחריה, אני כמובן מקלחת אותה. היום ביקשתי ממנו שההורים שלי ייקחו את הילדה בשבת הקרובה, כדי שננוח, אבל הוא לא רצה. הוא אומר לי- למה? ישעמם לי בשבת, אני רגיל שכל המשפחה בבית. אבל הוא בקושי עם הילדה. קם בשעה 11-10, כשאני קמה אליה ב-7-8 ביום חופש/שבת, ועד אז אני איתה ורק בבית. בלי יכולת אפילו לרדת לגינה. בקיצור, אני עייפה, מותשת וכאובה, ובעיקר לא עצמאית. כל ניסיון שלי לומר משהו נתקל ב- אני עושה הכל ויש עלי עומס שלך ושל הילדה. נכון שזו תקופה קצרה, אבל זה נורא מעייף אותי. יש מה לעשות, או לסתום בנתיים ולחכות שיעבור?