כוננות שלב א´.....

[קרנושה]

כוננות שלב א´.....

הלכתי היום לעבוד בוקר... מה שונה מאתמול שלשום? מה שונה ממחר? מדדתי ל.ד, דופק, רחצתי חולים, האכלנו... מילאתי הוראות רפואיות, תרופות קבלות חדשות.. ב12:30 בדיוק הייתי עם ההוא-נו חולה אחד..מאכילה אותו, אני שומעת את הכריזה הראשית של בית החולים..... "לעובדי בית החולים שלום, אני מודיעה בזאת על אר"ן (אירוע רב נפגעים), הנכם מתבקשים להכנס לכוננות שלב א´, זוהי הודעה אמיתית-זהו לא תרגיל "(הפעם) צמרמורת התחלחלה בי ...אלוהים מה שוב קרה? איפה? למה? כמה? תוך שניות מהומה-כל המבקרים יצאו למסדרונות תוהים מה ולמה..... אנחנו בי"ח איזורי ומעצם מיקומו ביה"ח מכיל ים של ערבים... ההרגשה היתה קשה, מוזרה...חלקנו את המשמרת עם 3 אחים/יות ערבים... מיד התחלנו בנוהל הפעלת כוננות שלב א´... וחוץ מאחות אחת (האחראית) כולנו ירדנו לחדר המיון.. בירידה במדרגות נשמעו שמועות על יריות בשלומי..נשמעו גם האשמות... ואני שירדתי עם אח (ערבי) מהמחלקה שלי הרגשתי נבוכה חבל"ז.. אני לא קיצונית ימנית ולא שמאלנית...אני אחות שאתן הכל להציל כל פצוע.. והדברים ששמעתי היו כל כך מביכים, התביישתי בשביל האח שלידי שפשוט על פניו היתה ארשת רצינית חבלז..... במיון היו כמאתיים מליון אנשי צוות....מנהלי מחלקות, רופאים, אחיות, פקידות, אלונקאים, מתנדבים ושאר ירקות.....ושוב שמועות...כל אחד מספר פיסת מידע שלא תואמת לאחר... לאחר חצי שעה שעמדנו מחכים לפצועים הודיע סגן מנהל ביה"ח שחצי מאנשי הצוות יכולים לחזור למחלקות וסיפר שאנו משוחררים מכיוון שהיקף האירוע לא מצדיק השבתה טוטאלית של כל כך הרבה אנשים.....חזרתי למחלקה..... האם עבדנו? בקושי! היינו מרותקים לחדשות...ואז האחראית שלי אמרה שהיא הכי מעוניינת לדעת מי הם המפגעים? האם ערבים ישראלים? ואת זה אחת האחיות (הערביות) שמעה ומיד אמרה ,ולמה את חושבת ככה? והתחיל דיון ואני שונאת את זה...וחוצמזה אסור לדבר על נושאים כאלה בעבודה והלכתי לחולה המסכן שעזבתי אותו שעה קודם באמצע הארוחה... ואז שמענו שהפצועים זורמים לביה"ח...ואז שמענו על ההרוגים...ואז שמענו שהמחבלים עוד יורים ושמענו שהם מסתתרים מאחורי מטעי בננות.....ושמעתי שהכביש חסום...והשעה היתה כבר 14:20 ואני צריכה ללכת הביתה ב14:30 ,את הילדים שלי לא מעניין הפיגועים -הם צריכים אותי!! אלוהים.....נתנו לי לצאת הביתה.....והדרך היתה כל כך מפחידה ונראתה כאינסופית..... אגלה לכם ש.....לפני יומיים רבתי עם בעלי-הוא לא רצה שאלך למסיבה , הוא סה"כ חושש לי בטירוף...ואני תמיד מבטלת את חששותיו (עומדת מאחורי זה עדיין) וכעת אני באה אליו ואומרת לו.....הנה.....הנה ,ראה כמה היום הם היו קרובים אלינו.....זה לא רק נתניה....ולא רק ת"א ולא רק ירושלים.....זה בכל מקום... בכל מקום ובכל זאת צריך להמשיך לחיות... ובכל זאת...מעולם לא חששתי כמו היום-הם כל כך קרובים... ובחדשות אמרו שזה פיגוע מסוג שונה כי.....הם לא הפסיקו לירות... חילופי האש היו שם יותר משעתיים...לחפש אותם במטעים? כמו לחפש מחט בערימת שחת..... ואני תוהה מה טומן בתוכו המחר... אני שהייתי גיבורה אתמול...גם גיבורים נפלו! קרן עדיין שומעת באוזניי את הכריזה נא הפעילו שלב א´.....

 

[טל של 4]

זה בכל מקום, וזה מפחיד נורא..

האמת שמאז שהפכתי לאמא אני יותר "פחדנית", וככל שהילדים גדלים הרגשת הפחד שלי מתעצמת, אולי כי הם יותר יוצאים מהבית יותר עצמאיים והרבה פחות תחת שליטתי... אני בהחלט שיניתי את צורת החיים, יוצאת פחות, מתרחקת ממקומות צפופים וכל הזמן מסתכלת לצדדים. הלוואי שיהיה טוב ומהר למרות שלצערי אני די פסימית. אתם יודעים מה ההבדל בין אופטימי לפסימי.... פסימי זה אופטימי עם ניסיון! (פעם זה הצחיק אותי)

 

[קצפת~]

ברוכה הבאה למועדון הפחד ../images/Emo10.gif

קרנושית יקרה..ואיפה לדעתך הייתה הקצפת כולל בני משפחתה במוצ"ש האחרון? כן יקירה... בדיוק..... ברח´ גד מכנס בנתניה.......חזרנו בדיוק מחמותי..הספקנו לעבור ליד מלון ג´רמי ולראות את החוגגים יוצאים מבית המלון.....היריות החלו כנראה דקה אח"כ....מזלנו שהחלונות היו סגורים והרדיו עבד אחרת אני לפחות הייתי מתעלפת על המקום.......... טוב אז ניצלנו בנס...... ואני...אני חוויתי לראשונה בחיי התקף חרדה אמיתי...... קרנושה בנות קצפת עייפה מלפחד מה יהיה? מאחלת לכולנו ערב ולילה שקט קצפת~

 

[קרנושה]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

אסור להפסיק לפחד..... ברגע שהכי פחות נהיה מוכנים זה יכה בנו!! מחר, מחר אני בנתניה.....קצפת-יודעת ששם זהו ביתך ובכל זאת אני נוסעת לשם לחתונה של חברה טובה טובה ואני חוששת.....רבתי עם שנדור ש...טוען שאני חסרת אחריות שאני בכלל חושבת על הנסיעה הזאת.....זה היה שלשום...היום הוא נותר חסר מילים טוטאלית...נראה לי שהוא יצטרף אלי מחר.....הוא לא יתן לי לנסוע לבד...והוא יודע שאני לא אוותר על חתונה של חברתי הטובה...

 

[שרית של עומר ודנה]

קרנושקס אין לי הרבה מה להגיד את

יודעת אני תל אביבית חיה בעיר שנחשבת מרכז הטרור השני אחרי ירושלים כן מפחיד נכון מלחיץ והכי נורא זה חוסר האונים אי היכולת לשלוט בחיים שלנו בשלומם של ילדינו אבל מצטערת לי אין שום כוונה להפסיק לחיות את החיים שעוד נותרו לי סליחה על ההצהרות אבל אף אחד לא יודע מה צפוי לו ומאין זה יבוא בקיצור קבלי חיבוק אוהב ענקי הלוואי יבוא שלום עלינו ועל כל עם ישראל ושקט לילה שקט שרית שלא נדע עוד מוות

 

[anat30g]

כל הזמן מתקנת

הגדולים חוזרים מבית הספר עם מידע על האירועים בארץ - עם משפטים כמו הערבים X, הערבים Y... (אני לא חוזרת על הסופרלטיבים)... כשבעצם הם מתכונים למחבלים, אבל מבחינתם ערבים ומחבלים זה אחד. זה נורא עצוב לי - כי אני לא רוצה לגדל ילדים ישראלים רוויי שנאה כלפי ערבים, כפי שאנחנו שומעים שגדלים ילדים ברשות הפלסטינית... אני לא חושבת שזה טוב לנפש ולנשמה שלהם... שנאה בלב זה כמו רעל, וכמו שלא הייתי מאכילה את ילדים במזון מורעל - לא הייתי רוצה שהנפש שלהם תעכל זאת. עצוב לי שהם גדלים באוירה כזאת, כשמסביבם הכל בוער... מצד שני - ברור לי שזה המקום הכי נכון להם לגדול בו.

 

[חיבנוקי]

קשה...

היום כששמעתי על האירוע ליד מצובה,הלב התכווץ,יש לי שם אנשים שאני מכירה. כל היום הסתובבתיוהטלפון ביד,רוצה להתקשר לברר שהכל בסדר,ומצד שני חוששת,מה אם אשמע את הנורא מכל, מה אומר אז...? וככה היום עבר ופתאום מדליקה טלויזיה ורואה פרצוף מוכר על המסך, הוא מדבר ומספר מה קרה,כן זה בעלה של אותה בחורה שאני מכירה, כן הוא נפגע, לא הצלחתי לשמוע מה הוא סיפר,אבל הלב התכווץ שוב, טוב שזה נגמר ככה בשבילם,יש עוד הרבה שבשבילם האירוע נגמר אחרת. אני פחדנית מטבעי ומאז שיש לי ילדים עוד יותר ,אבל אני מפתיעה את עצמי באומץ שמוצאת בעצמי כדי לנסוע ולנסות להמשיך לחיות כי אין ברירה... ואני יודעת שעוד מעט הטלפון יצלצל וחברתי מארגנטינה תתקשר להתיעץ שוב לקראת החלטתה לעלות לארץ, ואני יודעת שכל פעם קשה לי יותר לשכנע אותה ואת עצמי שכן זהו הצעד הנכון לעשות. אך בסופו של דבר כשנשוחח ברור לי שאומר לה שזהו מקומה ושבסוףחייבלהיות בסדר.כי אין ברירה וכאן הבית שלנו

 

[keren1]

קרנושה

המצב בארץ מאד קשה ולפעמים ההרגשה שהחגורה סביב הגרון מתהדקת. אני אישית מאד!! נמנעת מלצאת למקומות שיכולים להתרחש בהם אקט טרור (קניונים, שווקים, מקומות הומים וכו´). אני יכולה להבין את הגישה שלך להמשך חיים נורמלים אבל לי אישית קשה. אפשר להאשים אותי בפחדנות - ויש בסיס לכך כי אני באמת מפחדת ולפעמים הוא משתק אותי. אבל מה אני אגיד לך אני היום אחראית לשלושה ילדים (לא אומרת שאת לא-אחראית) ואני מאד רגישה במובן שמסתכלת על כל רגע שיש לנצלו כי אולי יהיה אחרון. אך עם זאת מסרבת בכל תוקף להעמיד את עצמי בסיטואציה ובמקום שאולי יקרה בו משהו. קרן

 

[*שיר]

קרנושה, מה אפשר להגיד ../images/Emo10.gif

זה כלכך נורא מה שקורה פה,והנוקרא מכל הוא שאנחנו לאט לאט מתרגלים לזה. אני כל הזמן שואלת את עצמי מה אני אגיד לילדים כשהם יגדלו? איך אני אסביר להם את התקופה הבלתי-אפשרית הזאת? איך בכלל אני יכולה לגדל אותם בנורמליות בארץ? מצד שני, אולי אני אופטימית ללא תקנה, אבל לרגע (בחיי) לא עברו לי מחשבות על לעזוב את הארץ או להפסיק לחיות.

 

[rotrot]

גם אני כמו שיר לא יכולה לגור ../images/Emo82.gif

במקום אחר. אני מודה שעברו בי מחשבות מפעם לפעם, אולם אני לא חושבת שאני יכולה לחיות בתחושה תמידית של "מהגרת" וזרה כל חיי, ולגדל את הילדים שלי בחו"ל. זו הארץ שלנו והיא קשה ואוכלת את יושביה, אבל אני תמיד בגישה האופטימית שיהיה טוב בסופו של דבר...