כל כך משעמם לי.
קצת קשה לי לעשות רשימה של חמישה טובים (או להבדיל מזה רק של חמישה גרועים), אבל אני אנסה ובטח אשכח הכל. וזה לאו דווקא לפי רמת הליריקה, אני מדרגת אותם לפי אהבתי אליהם באופן כללי: 1) רמי פורטיס (רבי רמי פורטיס לעולם ועד). וכן, פורטיס כתב את המילים לשירים של פורטיסחרוף. דוגמאות? אין לי מאיפה להתחיל ואיפה לסיים, לא בז´אן קונפליקט ולא בחתולמפלצת ואפילו לא בחורשת האקליפטוס. 2) מאיר אריאל, שחולק את אותו מקום בליבי ביחד עם משוררים פרופר ולא מבצעים, כמו יונה וולך ונתן זך וחנוך לוין. ואל תשאלו למה, כי אני לא אענה. 3) ערן צור שחולק את מקומו עם אלונה דניאל כשהיו יחד בטאטו, ונורא נהניתי לבהות בגוף ההירואין שיקי (גוף. נקודה. עזבו אתכם מהשאר) של אורי פרוסט בהופעה בערוץ שמונה, אגב. "רציתי שתדע, אני גדולה ממך. חשוב לי שתדע, שחזקה ממך. שחזקה ממך. אבל אני ילד קטן, חושב שאת אמא שלי" וכו´. 4) שלום חנוך ואריק איינשטיין וגם אריאל זילבר, אהוד בנאי ומאיר בנאי- למה? ככה. שלום חנוך בעיקר כמשורר, האחרים בעיקר כמבצעים. פשוט נראה לי מתאים, וההודעה מתארכת ואני כבר לא זוכרת אם השאלה הייתה ממש מוגדרת או לא. עכשיו אני סתם לא החלטית, זה מתבהר יותר ויותר תוך כדיי כתיבה. 5) פוליאנה פראנק שהוציאה לנו הימנונים, רוקפור ובעצם כל הלהקות שאני שומעת מחטיבת הקצב הישראלית שלנו. מה, אני אתקע עכשיו את כל הניו וויב והדארק הישראלי? זה הריי לא מתאים לקטע של "תמלילנים" שהיה השאלה העיקרית. פשוט קשה לי לענות על השאלה אבל אני מסרבת לוותר. כי מה לסיאם או לז´אן קונפליקט ולמילים? מה למורג וסדרני הדשא שלה ולרשימה הזו? והאם הקליק היו גאונים או סתם ילדים קטנים עם כשרון לחרוזים? ומה עם כל הלהקות ששרות דווקא בלועזית? ומה עם כל המשוררים שאני אוהבת סתם לקרוא להנאתי? ומה עם זה שכבר שש וחצי בבוקר ואני סתם כותבת וחצי ישנה כאן עם המקלדת? כי בשורה התחתונה, עצוב לי כשמנסים להגביל אותי. זה דבילי שבכלל עניתי על השאלה מלכתחילה, אבל בחיי שעצוב לי. אולי כי אני נורא עייפה ואני מתחילה להיות רגשנית, אבל חבל לי על אחרים. אני גם אוהבת את חווה אלברשטיין ואת תמוז ומעדיפה רשת גימל כי יש שם שירים עם שורות כמו "כל האילנות לבשו ירוק, אני לבשתי ג´ינס וכובע". אבל משעמם לי. ואגב, מי שאמרה כאן שהיא לא שומעת מזרחית כי המילים נוראיות- תדעי מה לברור, ילדה. אין אף ז´אנר שהוא מסריח לחלוטין מעצם קיומו. קשה להודות בזה, אף תמיד אפשר למצוא אפילו שיר אחד טוב. אנחנו זקוקים להגדרות כי אנחנו בני אדם (בשביל זה יש את יום כיפור, בשביל לכפר על זה שאנחנו אנושיים) ולכן הכל מסודר ומקוטלג כדיי שנבין היכן אנו עומדים והיכן לא, אבל מה שכתבת באמת לא לעניין. זה שאין כזה דבר "כמו שתי פנינות" לא אומר שכל דבר שכתבו על נייר ומישהו שר בסילסולים הוא מוקצה מעצם קיומו. תשמעי את "לפעמים" בפול ווליום, למשל. תשמעי עוד אמנים שיש להם יציאות מסולסלות (אויש, כמה שזה נשמע רע) כמו אהוד בנאי שמתחבר לשורשים וכמו עוד רבים ומצויינים אחרים. תסלחי לי, באמת. וחוץ מזה, כמו במקרה הקלאסי בו ערן צור צורח את "אלינור". וזה יוצא מדהים. אז יש גיטרות, ואם היית מכירה את השיר רק בגרסה הזו יכול מאוד להיות שהיית מאוד אוהבת. זה פשוט מדאיג, איך שהיהודים, שהם חבורה של פלצנים עם קיבעונות מאוד גרועים לחמצונים ולחיקויי ניטים מפורום (יש ניטים ויש ניטים, רשמו לעצמכם) יכולים לכתוב שורה כמו "קורא לה אלה" או "מוצצת חן לאנשים" (וואו, איזה סרקזם מתוחכם וציניות בוטה מתובלת בקללה עסיסית) וזה יראה לך שיר התחכום בגלל הדסטורשן שמעוור אותך, וכשאייל גולן שר "יפה שלי", שזה בדיוק על אותו משקל של "קורא לה אלה" או "קורא לה רחלי", ובגלל הסלסול זה לא נראה לך. בקיצור, אני שמחה שלא הייתי כמוך בילדותי ושאת לא תהיי כמוך בהמשך. זה באמת היה מתסכל לקרוא את ההודעה שלך, תרחמי עליי. אז בקטע הגרוע גם קצרה היריעה מלהכיל, וגם כי זה לא יפה להכליל. אני מעדיפה לחלק מילים טובות ללהקות לכבוד יום כיפור. והשמחות, כמו בכל מקרה כזה, תמיד יכולים להיות מקרה מתוחכם לעילא של אוונגרד בהתגלמותו. אני לא מכירה אותם מספיק, וזו דרך מצחיקה להסתכל על הדברים. אבל את זה נעזוב. יום טוב.
