כולם אשמים ולא היא...
לפני כשש שנים, אבא שלי עבר אירוע מוחי שבעקבותיו נשאר משותק בצד שמאל של הגוף כשהיד משותקת לגמרי והרגל לאחר שיקום משותקת חלקית. אבי יכול ללכת עם מקל למרחקים קצרים, אבל הוא לא יציב וזקוק למלווה צמוד. כיוון שאבי לא מסוגל לתפקד באופן עצמאי, הוא נעזר במטפל זר. מבחינה שכלית , אבי נשאר אדם חכם ומקסים כמו שהיה. אבי (בן 76) גר בבית עם אמי (בת 70) ועם המטפל. הבעיה אצלנו היא שאמי לא מסוגלת להתמודד עם המצב. למרות שיש לה עזרה רבה מצד הילדים והמטפל, היא כל הזמן מתלוננת ומאשימה את אבא שלי במצבה הרע. היא מתנהגת לעובדים הזרים בצורה משפילה ומבריחה אותם (היו אצלנו כ 15 עובדים זרים בשש שנים, ורובם היו עובדים טובים ומסורים). היא מקנאת באבי שמסתדר עם המטפלים ועם כולם, מאשימה את העובדים שהם גונבים לה דברים שנמצאים בחדר שהוא נועלת ורק לה יש מפתח ומכנה אותם בכינויים מעליבים. אם אבי מועד בהליכה או מתלכלך היא ישר אומרת לו שהוא לא בסדר, מקללת אלתו ומאשימה במקום לתמוך ולעודד. יש לה לעיתים קרובות התפרצויות זעם, כל פעם נגד מישהו אחר מהמשפחה או על המטפל. בד"כ ובמיוחד בהתפרצויות אלו אי אפשר לדבר איתה בהגיון. היא לא מקשיבה ובד"כ צורחת ועונה לכל ניסיון הרגעה בצורה לא הגיונית. אחרי ההתפרצויות האלה הרבה פעמים היא מתנצלת ביום שאחרי אבל ממשיכה להאשים אחרים בכל ה"צרות" שלה. המשפחה מבינה שקשה לה להתמודד עם המצב של אבי, אבל אנחנו יודעים גם שהיא מנסה בכל צורה למשוך תשומת לב ולהרגיש שזקוקים לה ותלויים בה. כל הניסיונות שלנו להיות איתה ולעשות דברים בשבילה לא עוזרים. כלפי אנשים מבחוץ, אמי מעמידה פנים שהיא דואגת לאבי ושהיא אדם נחמד וטוב לב (מה שהיה נכון בעבר אבל השתנה) ואנשים מבחוץ לא יכולים לתאר לעצמם את האמת. מצבו הנפשי של אבי מתדרדר בגלל היחס המזעזע שלה וגם אחי ואני כבר לא מסוגלים לסבול את ההתעללות שלה בכולם. היא מבינה שיש לה בעיה אבל כיוון שכולם אשמים ולא היא, לא בטוח שהיא תודה בבעיה ושתנסה להשתנות. השאלה שלי היא האם עזרה פסיכולוגית יכולה לשפר את המצב.
לפני כשש שנים, אבא שלי עבר אירוע מוחי שבעקבותיו נשאר משותק בצד שמאל של הגוף כשהיד משותקת לגמרי והרגל לאחר שיקום משותקת חלקית. אבי יכול ללכת עם מקל למרחקים קצרים, אבל הוא לא יציב וזקוק למלווה צמוד. כיוון שאבי לא מסוגל לתפקד באופן עצמאי, הוא נעזר במטפל זר. מבחינה שכלית , אבי נשאר אדם חכם ומקסים כמו שהיה. אבי (בן 76) גר בבית עם אמי (בת 70) ועם המטפל. הבעיה אצלנו היא שאמי לא מסוגלת להתמודד עם המצב. למרות שיש לה עזרה רבה מצד הילדים והמטפל, היא כל הזמן מתלוננת ומאשימה את אבא שלי במצבה הרע. היא מתנהגת לעובדים הזרים בצורה משפילה ומבריחה אותם (היו אצלנו כ 15 עובדים זרים בשש שנים, ורובם היו עובדים טובים ומסורים). היא מקנאת באבי שמסתדר עם המטפלים ועם כולם, מאשימה את העובדים שהם גונבים לה דברים שנמצאים בחדר שהוא נועלת ורק לה יש מפתח ומכנה אותם בכינויים מעליבים. אם אבי מועד בהליכה או מתלכלך היא ישר אומרת לו שהוא לא בסדר, מקללת אלתו ומאשימה במקום לתמוך ולעודד. יש לה לעיתים קרובות התפרצויות זעם, כל פעם נגד מישהו אחר מהמשפחה או על המטפל. בד"כ ובמיוחד בהתפרצויות אלו אי אפשר לדבר איתה בהגיון. היא לא מקשיבה ובד"כ צורחת ועונה לכל ניסיון הרגעה בצורה לא הגיונית. אחרי ההתפרצויות האלה הרבה פעמים היא מתנצלת ביום שאחרי אבל ממשיכה להאשים אחרים בכל ה"צרות" שלה. המשפחה מבינה שקשה לה להתמודד עם המצב של אבי, אבל אנחנו יודעים גם שהיא מנסה בכל צורה למשוך תשומת לב ולהרגיש שזקוקים לה ותלויים בה. כל הניסיונות שלנו להיות איתה ולעשות דברים בשבילה לא עוזרים. כלפי אנשים מבחוץ, אמי מעמידה פנים שהיא דואגת לאבי ושהיא אדם נחמד וטוב לב (מה שהיה נכון בעבר אבל השתנה) ואנשים מבחוץ לא יכולים לתאר לעצמם את האמת. מצבו הנפשי של אבי מתדרדר בגלל היחס המזעזע שלה וגם אחי ואני כבר לא מסוגלים לסבול את ההתעללות שלה בכולם. היא מבינה שיש לה בעיה אבל כיוון שכולם אשמים ולא היא, לא בטוח שהיא תודה בבעיה ושתנסה להשתנות. השאלה שלי היא האם עזרה פסיכולוגית יכולה לשפר את המצב.