כוחו, תוקפו ועוצם גדולתו של אבינו
אבינו אינו הנהג, לא, הוא הכרטיסן. יושבים אני עם אמנו בספסל זוגי שמצידו השני של המעבר. בידה סל קניות מעשה רשת פלסטיק ירוק, ובו תפוח עץ מקולף ולחמניה בשבילנו. אבינו יושב במרומי קובתו הקטנה, החסומה בדופן שקופה ובה אשנבון להעברת כסף. הוא מוכר כרטיסים לאנשים שחפצם לזכות בנסיעה באוטובוס. הוא קצת שחוח, אבינו, לבוש סוודר עבה, שאף הוא ירוק. מתחת לאפו שפם מאפיר. מנין הלחות התמידית בעיניו? אתאר לפניכם את גדולתו ועוצם כוחו של אבי. הריהו ברייה רבת חסד שידה נטויה אליי. הוא זה שהוליד אותי. אין לזלזל במעמדו של אבי. מלבד שהוא מוכר כרטיסים, הוא אחראי גם על פתיחת הדלת האמצעית והאחורית של האוטובוס. נכון שאינו הנהג, ואינו מכוון את האוטובוס, אך בהיותו שולט במצבו הכלכלי, האין הוא מזין בעקיפין את כל האוטובוס, כביכול נוהג בנהג עצמו? אחריותו רבה. ואתם, ילדים, היזהרו ממני, כי אמסור אתכם לאבי, הוא יכול לסגור עליכם את הדלת, ואז תיתפסו בזרועותיכם ויכאב לכם מאוד, אולי אפילו תיפצעו, וכבר קרו מיקרים שהנהג המשיך לנסוע והנוסע שזרועו נתפסה נגרר אחרי האוטובוס ונהרג. אבי מסוגל אפוא לקטול כשנחוץ. אינו צריך לתפוס אתכם בזרועותיכם, הוא יכול אף, בזלזול, בשולי מעיליכם. יכול אף לתפוס ומיד לשחרר לצורך הרתאה, אגב מבט נוקב חסר רחמים. אז כבר תראו עם מי יש לכם עניין. יכול אבי, אם תרגיזו אותו עוד יותר, שלא לפתוח את הדלת כשתצלצלו לרדת, אז תצטרכו לנסוע עוד ועוד ולא תגיעו למחוז חפצכם, תאחרו לפגישות חשובות, או תלכו לאיבוד ויהיה לכם רע. תיאלצו להפציר באבי שיפתח, והוא לא יסכים. ואם תאמרו, נלך אל הנהג, נרד בדלת הקידמית-לא, רבותי, לאבינו קשרים מצויינים עם הנהג, הוא פועל עימו בעצה אחת ויכול להשפיע עליו שייטה ממסלולו ויוביל אתכם למחוזות חשוכים ושוממים, שם יוריד אתכם, ומה יהיה סופכם? ועוד לא הזכרנו כי בעת חרום, כמו התפוצצות או התהפכות או תעייה בדרך, הנהג הוא מפקד האוטובוס והכרטיסן סגנו, על כך אין עוררין. עניין לכם אפוא עם סגן מנהיג האוטובוס לעיתות חירום ומלחמה. מכאן תבינו שאבינו הוא אדם רב-השפעה ביותר, והנוסעים נדחקים למצוא חן בעיניו, בעיקר הגברות, אלה העולות לאוטובוס מפורכסות לכבוד אבי ומתחנחנות שלא יסגור את הדלת על שמלותיהן החדישות. הן שואפות מאוד להתחתן איתו, אך הוא כבר עם אמי, ואמי אינה מודאגת, על כל פנים לא מסיבה זו. אנשים מחווירים נוכח כוחו של אבי. קהל רב צובא על פתחיו, לא רק באוטובוס, גם בבית, בשעות המנוחה. אנשים באים רק כדי שיחונן אותם ולא יסגור להם את הדלת על היד או על האף, ועד כדי כך צובאים, שאני עצמנו צריכים בבית סדרנים וכרטיסנים לווסת את זרם הנדחקים, המפצירים והעותרים. אני עצמי, בבואי הביתה, מפנים לי מיד מקום בלי כרטיס, וכולם, בייחוד נשים צעירות, מתלחשים, זהו בנו, זהו בנו. אמנם כן, אני בנו. הוא אבי.. וככל שתוסיפו ותפקפקו בערכו של אבי, כן יגבר להטי, ואני מוצא עצמי מנהל בדמיוני ויכוחים לוהטים עם אנשים לאין מספר. והם באים ונאספים עוד ועוד, ואני בונה לי הרצאת דברים שלמה ומקפת ונאום חוצב לבבות, שאותו אני נושא בכיכרות העיר מעל במות נישאות, מול קהל רבבות מתוח. אני לוהט עד דמעות בהרעימי בקולי שאבי יכול לסגור על כולם את הדלת, ואינני מוכן לשמוע התנגדות. אני נעשה יותר ויותר קצר-רוח, אני מוזמן לנשיא ארצות-הברית ומנהל איתו שיחה נוקבת בבית הלבן, והוא מפציר בי שאבליג, האיש הכן, הלבבי הזה, המסורק תמיד כהלה, והוא מבין אותי, האיש שיא-הכוח הזה, נשיא ארצות-הברית, עד שהוא נותר פעור פה נוכח העוולה: "עד כדי כך?! עד כדי כך?!" "כן! כן!" אנו מצוויחים צווחה פנימית נגד אויבים בלתי ניראים, סמויים התעייפנו! כל-כך התעייפנו מרוב מאמצי הסבר וויכוחים אינסופיים על גדול אבינו המת, האהוב, זה שליטף את עורפנו בעודנו ילדים, ואנו לא נשכח את ליטופיו, והעורף לא מבין מדוע חדל להיות מלוטף. עלינו לנוח. אנו משתרעים על מיטתנו הצרה, פנינו כבושות בכר. עורפנו מחכה ללטיפה, בעוד צווארנו משתרבב מעל ועינינו נעצמות, ואנו מחכים ומחכים... עד מתי נילחם את מילחמתך, אבא?! הנה ציצת השיער האפורה שעוד נותרה לנו על עורפינו. כאן נגע. כאן ליטף. הנה העורף המקומט. הנה החדר, הכתלים. השעון. הנה הכיסא החורק. הנה המרצפת השבורה. הנה זה, והנה זה. מתוך: הג´יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים / חנוך לוין
אבינו אינו הנהג, לא, הוא הכרטיסן. יושבים אני עם אמנו בספסל זוגי שמצידו השני של המעבר. בידה סל קניות מעשה רשת פלסטיק ירוק, ובו תפוח עץ מקולף ולחמניה בשבילנו. אבינו יושב במרומי קובתו הקטנה, החסומה בדופן שקופה ובה אשנבון להעברת כסף. הוא מוכר כרטיסים לאנשים שחפצם לזכות בנסיעה באוטובוס. הוא קצת שחוח, אבינו, לבוש סוודר עבה, שאף הוא ירוק. מתחת לאפו שפם מאפיר. מנין הלחות התמידית בעיניו? אתאר לפניכם את גדולתו ועוצם כוחו של אבי. הריהו ברייה רבת חסד שידה נטויה אליי. הוא זה שהוליד אותי. אין לזלזל במעמדו של אבי. מלבד שהוא מוכר כרטיסים, הוא אחראי גם על פתיחת הדלת האמצעית והאחורית של האוטובוס. נכון שאינו הנהג, ואינו מכוון את האוטובוס, אך בהיותו שולט במצבו הכלכלי, האין הוא מזין בעקיפין את כל האוטובוס, כביכול נוהג בנהג עצמו? אחריותו רבה. ואתם, ילדים, היזהרו ממני, כי אמסור אתכם לאבי, הוא יכול לסגור עליכם את הדלת, ואז תיתפסו בזרועותיכם ויכאב לכם מאוד, אולי אפילו תיפצעו, וכבר קרו מיקרים שהנהג המשיך לנסוע והנוסע שזרועו נתפסה נגרר אחרי האוטובוס ונהרג. אבי מסוגל אפוא לקטול כשנחוץ. אינו צריך לתפוס אתכם בזרועותיכם, הוא יכול אף, בזלזול, בשולי מעיליכם. יכול אף לתפוס ומיד לשחרר לצורך הרתאה, אגב מבט נוקב חסר רחמים. אז כבר תראו עם מי יש לכם עניין. יכול אבי, אם תרגיזו אותו עוד יותר, שלא לפתוח את הדלת כשתצלצלו לרדת, אז תצטרכו לנסוע עוד ועוד ולא תגיעו למחוז חפצכם, תאחרו לפגישות חשובות, או תלכו לאיבוד ויהיה לכם רע. תיאלצו להפציר באבי שיפתח, והוא לא יסכים. ואם תאמרו, נלך אל הנהג, נרד בדלת הקידמית-לא, רבותי, לאבינו קשרים מצויינים עם הנהג, הוא פועל עימו בעצה אחת ויכול להשפיע עליו שייטה ממסלולו ויוביל אתכם למחוזות חשוכים ושוממים, שם יוריד אתכם, ומה יהיה סופכם? ועוד לא הזכרנו כי בעת חרום, כמו התפוצצות או התהפכות או תעייה בדרך, הנהג הוא מפקד האוטובוס והכרטיסן סגנו, על כך אין עוררין. עניין לכם אפוא עם סגן מנהיג האוטובוס לעיתות חירום ומלחמה. מכאן תבינו שאבינו הוא אדם רב-השפעה ביותר, והנוסעים נדחקים למצוא חן בעיניו, בעיקר הגברות, אלה העולות לאוטובוס מפורכסות לכבוד אבי ומתחנחנות שלא יסגור את הדלת על שמלותיהן החדישות. הן שואפות מאוד להתחתן איתו, אך הוא כבר עם אמי, ואמי אינה מודאגת, על כל פנים לא מסיבה זו. אנשים מחווירים נוכח כוחו של אבי. קהל רב צובא על פתחיו, לא רק באוטובוס, גם בבית, בשעות המנוחה. אנשים באים רק כדי שיחונן אותם ולא יסגור להם את הדלת על היד או על האף, ועד כדי כך צובאים, שאני עצמנו צריכים בבית סדרנים וכרטיסנים לווסת את זרם הנדחקים, המפצירים והעותרים. אני עצמי, בבואי הביתה, מפנים לי מיד מקום בלי כרטיס, וכולם, בייחוד נשים צעירות, מתלחשים, זהו בנו, זהו בנו. אמנם כן, אני בנו. הוא אבי.. וככל שתוסיפו ותפקפקו בערכו של אבי, כן יגבר להטי, ואני מוצא עצמי מנהל בדמיוני ויכוחים לוהטים עם אנשים לאין מספר. והם באים ונאספים עוד ועוד, ואני בונה לי הרצאת דברים שלמה ומקפת ונאום חוצב לבבות, שאותו אני נושא בכיכרות העיר מעל במות נישאות, מול קהל רבבות מתוח. אני לוהט עד דמעות בהרעימי בקולי שאבי יכול לסגור על כולם את הדלת, ואינני מוכן לשמוע התנגדות. אני נעשה יותר ויותר קצר-רוח, אני מוזמן לנשיא ארצות-הברית ומנהל איתו שיחה נוקבת בבית הלבן, והוא מפציר בי שאבליג, האיש הכן, הלבבי הזה, המסורק תמיד כהלה, והוא מבין אותי, האיש שיא-הכוח הזה, נשיא ארצות-הברית, עד שהוא נותר פעור פה נוכח העוולה: "עד כדי כך?! עד כדי כך?!" "כן! כן!" אנו מצוויחים צווחה פנימית נגד אויבים בלתי ניראים, סמויים התעייפנו! כל-כך התעייפנו מרוב מאמצי הסבר וויכוחים אינסופיים על גדול אבינו המת, האהוב, זה שליטף את עורפנו בעודנו ילדים, ואנו לא נשכח את ליטופיו, והעורף לא מבין מדוע חדל להיות מלוטף. עלינו לנוח. אנו משתרעים על מיטתנו הצרה, פנינו כבושות בכר. עורפנו מחכה ללטיפה, בעוד צווארנו משתרבב מעל ועינינו נעצמות, ואנו מחכים ומחכים... עד מתי נילחם את מילחמתך, אבא?! הנה ציצת השיער האפורה שעוד נותרה לנו על עורפינו. כאן נגע. כאן ליטף. הנה העורף המקומט. הנה החדר, הכתלים. השעון. הנה הכיסא החורק. הנה המרצפת השבורה. הנה זה, והנה זה. מתוך: הג´יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים / חנוך לוין
