אלומת האור
New member
כוחות (טריגר לייט)
בא לי לכתוב עכשיו הודעה מלאת חרדה (ואולי אני באמת אעשה את זה אחר כך), מלאת נמאס לי ודיכאון ופגיעה עצמית וחרא בנשמה. המון לחץ מופעל עליי מכל מיני כיוונים, וכבר כמעט שבועיים אין לי קול. בכלל. אני הולכת, כמו לפני כמה שנים, עם פנקס ועט, כדי שיבינו, אבל מהר מאוד זה נמאס לצד השני ולי, ואני מנסה ללחוש, כלומר לצעוק, ומה שיוצא לי זאת לחישה. רע. רע.
אבל אני רוצה להתמקד בכוחות. לשאול אתכם מה נותן לכם כוח להיאחז בחיים, מה בכל זאת משאיר אתכם כאן. ולא, תשובות כמו 'מחשבות על המוות או על פגיעה עצמית מניחות את דעתי' זה לא מה שאני רוצה בשרשור הזה. זה שרשור של חיים. וגם אם הוא יישאר ריק, סו בי איט. אני את שלי עושה.
אז מה שלי נותן כוח זה קודם כול מוזיקה. אני לא יכולה בלעדיה.
וספרים (שלא קראתי מי יודע כמה זמן, אבל גם כאלו של ההוצאה שלי לפעמים נותנים לי כוח).
העבודה שלי, לפחות חלק מסוים ממנה, כי נראה לי שאת השאר אני מאבדת. לדעת שאני טובה במשהו. טובה מאוד אפילו.
לדעת שיכולים לסמוך עליי.
והכתיבה שלי.
באופן פרדוקסלי - כשאני עוזרת לאחרים אני מרגישה שזה נותן לי כוחות.
הפגישות עם אנשי מקצוע לפעמים נותנות לי כוח.
כשאני מצליחה לפתור בעיה ולשים 'וי'.
כשאני מקבלת ציון טוב במטלה או במבחן.
כשאני אוכלת משהו טעים (וזה לגמרי גבולי בין הנאה לבין פגיעה עצמית).
כשלאנשים אכפת, ולכמה אנשים פה אכפת ממני הרבה יותר מהאנשים שיש לי איתם די.אן.איי משותף.
כשאני מוצאת משהו שאיבדתי.
כשהחתולה שלי שקטה ומתפנקת.
הבית, אחרי שהעוזרת הולכת.
דברים חדשים, לפעמים אפילו חולצה או סבון.
תכניות ראליטי של מוזיקה כמו THE VOICE והכוכב הבא.
לא, אין לי כוחות להרים את עצמי כרגע. אני רוצה רק את המיטה שלי. לא רוצה עבודה. לא רוצה לימודים. רוצה בלי עול, בלי מטלות. אבל אני חייבת לדבוק ולו מכוח האינרציה. חייבת לדבוק בחיים כי אף אחד (לצערי) לא יעשה את זה במקומי. אף אחד.
ובשבילי ובשבילכם: https://www.youtube.com/watch?v=GKSRyLdjsPA (הקליפ קצת קשה לצפייה אז רק תאזינו).
ועוד אחד:
https://www.youtube.com/watch?v=0NMPt7K9ZRs
.
בא לי לכתוב עכשיו הודעה מלאת חרדה (ואולי אני באמת אעשה את זה אחר כך), מלאת נמאס לי ודיכאון ופגיעה עצמית וחרא בנשמה. המון לחץ מופעל עליי מכל מיני כיוונים, וכבר כמעט שבועיים אין לי קול. בכלל. אני הולכת, כמו לפני כמה שנים, עם פנקס ועט, כדי שיבינו, אבל מהר מאוד זה נמאס לצד השני ולי, ואני מנסה ללחוש, כלומר לצעוק, ומה שיוצא לי זאת לחישה. רע. רע.
אבל אני רוצה להתמקד בכוחות. לשאול אתכם מה נותן לכם כוח להיאחז בחיים, מה בכל זאת משאיר אתכם כאן. ולא, תשובות כמו 'מחשבות על המוות או על פגיעה עצמית מניחות את דעתי' זה לא מה שאני רוצה בשרשור הזה. זה שרשור של חיים. וגם אם הוא יישאר ריק, סו בי איט. אני את שלי עושה.
אז מה שלי נותן כוח זה קודם כול מוזיקה. אני לא יכולה בלעדיה.
וספרים (שלא קראתי מי יודע כמה זמן, אבל גם כאלו של ההוצאה שלי לפעמים נותנים לי כוח).
העבודה שלי, לפחות חלק מסוים ממנה, כי נראה לי שאת השאר אני מאבדת. לדעת שאני טובה במשהו. טובה מאוד אפילו.
לדעת שיכולים לסמוך עליי.
והכתיבה שלי.
באופן פרדוקסלי - כשאני עוזרת לאחרים אני מרגישה שזה נותן לי כוחות.
הפגישות עם אנשי מקצוע לפעמים נותנות לי כוח.
כשאני מצליחה לפתור בעיה ולשים 'וי'.
כשאני מקבלת ציון טוב במטלה או במבחן.
כשאני אוכלת משהו טעים (וזה לגמרי גבולי בין הנאה לבין פגיעה עצמית).
כשלאנשים אכפת, ולכמה אנשים פה אכפת ממני הרבה יותר מהאנשים שיש לי איתם די.אן.איי משותף.
כשאני מוצאת משהו שאיבדתי.
כשהחתולה שלי שקטה ומתפנקת.
הבית, אחרי שהעוזרת הולכת.
דברים חדשים, לפעמים אפילו חולצה או סבון.
תכניות ראליטי של מוזיקה כמו THE VOICE והכוכב הבא.
לא, אין לי כוחות להרים את עצמי כרגע. אני רוצה רק את המיטה שלי. לא רוצה עבודה. לא רוצה לימודים. רוצה בלי עול, בלי מטלות. אבל אני חייבת לדבוק ולו מכוח האינרציה. חייבת לדבוק בחיים כי אף אחד (לצערי) לא יעשה את זה במקומי. אף אחד.
ובשבילי ובשבילכם: https://www.youtube.com/watch?v=GKSRyLdjsPA (הקליפ קצת קשה לצפייה אז רק תאזינו).
ועוד אחד:
https://www.youtube.com/watch?v=0NMPt7K9ZRs
