חסויה אך גאה
New member
כואב
היי. זה פורום להורים של גייז... אבל החלטתי לכתוב בכל זאת. אני כנראה לסבית... כן... החיים קשים... מה לעשות, נטייה לא בוחרים, כמו הרבה דברים אחרים בחיים... רציתי לשתף אתכם במשהו... רק כדי אולי לגרום לכם לחשוב פעמיים לפני שזורקים איזו הערה מ-כ-א-י-ב-ה לילד או לילדה. טוב... קודם כל, אני בת 17, בת יחידה. כך שלהורים שלי אין "נחמה" במשפחה, אני הבת שלהם וזהו, אין יותר ילדים, רק אני. לפני כמה ימים הייתי במפגש של הבית הפתוח בירושלים. מקום שבו נפגשים הומואים לסביות טראנסג'נדרים מתלבטים... בכל מקרה, הגיעו כמה בנות שרצו לצלם סרט למגמת קולנוע. חשבתי לי למה לא לעזור להן? בשמחה. דיברנו קצת, התראיינתי, צילמו, ואז נודע לנו שהן לומדות בכיתה שאימא שלי מלמדת!!! טוב... הכל טוב ויפה. הגעתי הביתה אחרי הפגישה (ההורים לא מתלהבים שאני הולכת, אבל יודעים.) ואמרתי לאימא שלי בשיא תמימותי: "אימא, היום היו כמה בנות שצילמו סרט למגמה שלהן והשתתפתי בו... את מלמדת אותן!!!" לתגובה כזאת לא כל כך ציפיתי. אימא: "מה?????????? רגע, את אמרת שאת הבת שלי?" אני: "כן... למה?" אימא: "את אמרת שאת הבת שלי?" אני: "כן..." אימא: "תודה... ממש תודה לך!!!" אני: "מהההה??????" אימא: "כדי שכולם ידעו, נכון?" אני: "מה שכולם ידעו? מה הבעיה שלך?" אימא: "תגידי למה את חייבת לספר לכל העולם?" אני: "למה לכל העולם? הן באו לעשות סרט מה את רוצה ממני?" אימא: "רגע... ואת אמרת שאני המורה שלהן ושאת הבת שלי?" אני: "נו כן, למה לא?" (למרות שהתחלתי להבין למה לא) אימא: "זה לא שאני מתביישת אני פשוט לא מבינה למה כולם צריכים לדעת... למה בעבודה שלי צריכים לדעת? איך אני אגיע לעבודה עכשיו?" אני: "תגיעי כמו שאת מגיעה מה הקטע שלך?" (מתחיל להתפתח לריב עם צרחות) אימא: "ושיצביעו ויגידו הנה זאת שהבת שלה... אני לא מאמינה פשוט שאמרת את זה..." אני: "טוב את יודעת מה? אז תגידי שאני לא הבת שלך, טוב? תגידי ששיקרתי, שאת לא מכירה אותי, בסדר?" אימא: "לא אני לא יכולה!!! מכירים אותך!!! הם ממש צילמו אותך בוידיאו והכל?" אני: (על סף דמעות אבל משחקת אותה אדישה) "כן." אימא: "מה אמרת להן?" אני: "שאני לסבית, בסדר? שהתחלתי להמשך לבנות בגיל 12, שכשסיפרתי לך אז צחקת ואמרת שיעבור לי, מה זה משנה מה אמרתי?" אימא: "מה אני יעשה עכשיו... היית חייבת? היית חייבת נכון?" אני: (מתחילה לנסות לפגוע חזרה) "כן הייתי חייבת, אני רוצה שכולם ידעו, ה"בעיה" היא אצלי לא אצלך, אל תדאגי, אין לך מה להתבייש!!!" ואז הלכתי לחדר... שוב בוכה, שוב כואבת... שוב ננעלת, מסתגרת בעצמי... בבקשה, תחשבו פעמיים, כי כמה שקשה לכם אולי להבין, אנחנו נחיה עם "זה" כל החיים, ולא אתם, וכן זה החיים שלנו, לא בחרנו ב"מה שאנחנו", ככה נולדנו... מה לעשות? אין מה לעשות, חוץ מלנסות ולקבל את זה... אל תפגעו... תנסו, בבקשה. כואב לי לשמוע סיפורים על אותם הילדים, כמוני, שבורחים לחדר, בורחים מהבית, בורחים מהמציאות, מהחיים... מהכאב בעיקר, אפשר לברוח, אבל לא להסתתר. מקווה ששיניתי, אפילו קצת... שגרמתי לחשוב. חסויה
היי. זה פורום להורים של גייז... אבל החלטתי לכתוב בכל זאת. אני כנראה לסבית... כן... החיים קשים... מה לעשות, נטייה לא בוחרים, כמו הרבה דברים אחרים בחיים... רציתי לשתף אתכם במשהו... רק כדי אולי לגרום לכם לחשוב פעמיים לפני שזורקים איזו הערה מ-כ-א-י-ב-ה לילד או לילדה. טוב... קודם כל, אני בת 17, בת יחידה. כך שלהורים שלי אין "נחמה" במשפחה, אני הבת שלהם וזהו, אין יותר ילדים, רק אני. לפני כמה ימים הייתי במפגש של הבית הפתוח בירושלים. מקום שבו נפגשים הומואים לסביות טראנסג'נדרים מתלבטים... בכל מקרה, הגיעו כמה בנות שרצו לצלם סרט למגמת קולנוע. חשבתי לי למה לא לעזור להן? בשמחה. דיברנו קצת, התראיינתי, צילמו, ואז נודע לנו שהן לומדות בכיתה שאימא שלי מלמדת!!! טוב... הכל טוב ויפה. הגעתי הביתה אחרי הפגישה (ההורים לא מתלהבים שאני הולכת, אבל יודעים.) ואמרתי לאימא שלי בשיא תמימותי: "אימא, היום היו כמה בנות שצילמו סרט למגמה שלהן והשתתפתי בו... את מלמדת אותן!!!" לתגובה כזאת לא כל כך ציפיתי. אימא: "מה?????????? רגע, את אמרת שאת הבת שלי?" אני: "כן... למה?" אימא: "את אמרת שאת הבת שלי?" אני: "כן..." אימא: "תודה... ממש תודה לך!!!" אני: "מהההה??????" אימא: "כדי שכולם ידעו, נכון?" אני: "מה שכולם ידעו? מה הבעיה שלך?" אימא: "תגידי למה את חייבת לספר לכל העולם?" אני: "למה לכל העולם? הן באו לעשות סרט מה את רוצה ממני?" אימא: "רגע... ואת אמרת שאני המורה שלהן ושאת הבת שלי?" אני: "נו כן, למה לא?" (למרות שהתחלתי להבין למה לא) אימא: "זה לא שאני מתביישת אני פשוט לא מבינה למה כולם צריכים לדעת... למה בעבודה שלי צריכים לדעת? איך אני אגיע לעבודה עכשיו?" אני: "תגיעי כמו שאת מגיעה מה הקטע שלך?" (מתחיל להתפתח לריב עם צרחות) אימא: "ושיצביעו ויגידו הנה זאת שהבת שלה... אני לא מאמינה פשוט שאמרת את זה..." אני: "טוב את יודעת מה? אז תגידי שאני לא הבת שלך, טוב? תגידי ששיקרתי, שאת לא מכירה אותי, בסדר?" אימא: "לא אני לא יכולה!!! מכירים אותך!!! הם ממש צילמו אותך בוידיאו והכל?" אני: (על סף דמעות אבל משחקת אותה אדישה) "כן." אימא: "מה אמרת להן?" אני: "שאני לסבית, בסדר? שהתחלתי להמשך לבנות בגיל 12, שכשסיפרתי לך אז צחקת ואמרת שיעבור לי, מה זה משנה מה אמרתי?" אימא: "מה אני יעשה עכשיו... היית חייבת? היית חייבת נכון?" אני: (מתחילה לנסות לפגוע חזרה) "כן הייתי חייבת, אני רוצה שכולם ידעו, ה"בעיה" היא אצלי לא אצלך, אל תדאגי, אין לך מה להתבייש!!!" ואז הלכתי לחדר... שוב בוכה, שוב כואבת... שוב ננעלת, מסתגרת בעצמי... בבקשה, תחשבו פעמיים, כי כמה שקשה לכם אולי להבין, אנחנו נחיה עם "זה" כל החיים, ולא אתם, וכן זה החיים שלנו, לא בחרנו ב"מה שאנחנו", ככה נולדנו... מה לעשות? אין מה לעשות, חוץ מלנסות ולקבל את זה... אל תפגעו... תנסו, בבקשה. כואב לי לשמוע סיפורים על אותם הילדים, כמוני, שבורחים לחדר, בורחים מהבית, בורחים מהמציאות, מהחיים... מהכאב בעיקר, אפשר לברוח, אבל לא להסתתר. מקווה ששיניתי, אפילו קצת... שגרמתי לחשוב. חסויה