כואב

[חסויה אך גאה]

כואב

היי. זה פורום להורים של גייז... אבל החלטתי לכתוב בכל זאת. אני כנראה לסבית... כן... החיים קשים... מה לעשות, נטייה לא בוחרים, כמו הרבה דברים אחרים בחיים... רציתי לשתף אתכם במשהו... רק כדי אולי לגרום לכם לחשוב פעמיים לפני שזורקים איזו הערה מ-כ-א-י-ב-ה לילד או לילדה. טוב... קודם כל, אני בת 17, בת יחידה. כך שלהורים שלי אין "נחמה" במשפחה, אני הבת שלהם וזהו, אין יותר ילדים, רק אני. לפני כמה ימים הייתי במפגש של הבית הפתוח בירושלים. מקום שבו נפגשים הומואים לסביות טראנסג'נדרים מתלבטים... בכל מקרה, הגיעו כמה בנות שרצו לצלם סרט למגמת קולנוע. חשבתי לי למה לא לעזור להן? בשמחה. דיברנו קצת, התראיינתי, צילמו, ואז נודע לנו שהן לומדות בכיתה שאימא שלי מלמדת!!! טוב... הכל טוב ויפה. הגעתי הביתה אחרי הפגישה (ההורים לא מתלהבים שאני הולכת, אבל יודעים.) ואמרתי לאימא שלי בשיא תמימותי: "אימא, היום היו כמה בנות שצילמו סרט למגמה שלהן והשתתפתי בו... את מלמדת אותן!!!" לתגובה כזאת לא כל כך ציפיתי. אימא: "מה?????????? רגע, את אמרת שאת הבת שלי?" אני: "כן... למה?" אימא: "את אמרת שאת הבת שלי?" אני: "כן..." אימא: "תודה... ממש תודה לך!!!" אני: "מהההה??????" אימא: "כדי שכולם ידעו, נכון?" אני: "מה שכולם ידעו? מה הבעיה שלך?" אימא: "תגידי למה את חייבת לספר לכל העולם?" אני: "למה לכל העולם? הן באו לעשות סרט מה את רוצה ממני?" אימא: "רגע... ואת אמרת שאני המורה שלהן ושאת הבת שלי?" אני: "נו כן, למה לא?" (למרות שהתחלתי להבין למה לא) אימא: "זה לא שאני מתביישת אני פשוט לא מבינה למה כולם צריכים לדעת... למה בעבודה שלי צריכים לדעת? איך אני אגיע לעבודה עכשיו?" אני: "תגיעי כמו שאת מגיעה מה הקטע שלך?" (מתחיל להתפתח לריב עם צרחות) אימא: "ושיצביעו ויגידו הנה זאת שהבת שלה... אני לא מאמינה פשוט שאמרת את זה..." אני: "טוב את יודעת מה? אז תגידי שאני לא הבת שלך, טוב? תגידי ששיקרתי, שאת לא מכירה אותי, בסדר?" אימא: "לא אני לא יכולה!!! מכירים אותך!!! הם ממש צילמו אותך בוידיאו והכל?" אני: (על סף דמעות אבל משחקת אותה אדישה) "כן." אימא: "מה אמרת להן?" אני: "שאני לסבית, בסדר? שהתחלתי להמשך לבנות בגיל 12, שכשסיפרתי לך אז צחקת ואמרת שיעבור לי, מה זה משנה מה אמרתי?" אימא: "מה אני יעשה עכשיו... היית חייבת? היית חייבת נכון?" אני: (מתחילה לנסות לפגוע חזרה) "כן הייתי חייבת, אני רוצה שכולם ידעו, ה"בעיה" היא אצלי לא אצלך, אל תדאגי, אין לך מה להתבייש!!!" ואז הלכתי לחדר... שוב בוכה, שוב כואבת... שוב ננעלת, מסתגרת בעצמי... בבקשה, תחשבו פעמיים, כי כמה שקשה לכם אולי להבין, אנחנו נחיה עם "זה" כל החיים, ולא אתם, וכן זה החיים שלנו, לא בחרנו ב"מה שאנחנו", ככה נולדנו... מה לעשות? אין מה לעשות, חוץ מלנסות ולקבל את זה... אל תפגעו... תנסו, בבקשה. כואב לי לשמוע סיפורים על אותם הילדים, כמוני, שבורחים לחדר, בורחים מהבית, בורחים מהמציאות, מהחיים... מהכאב בעיקר, אפשר לברוח, אבל לא להסתתר. מקווה ששיניתי, אפילו קצת... שגרמתי לחשוב. חסויה

 

[יעל Y]

בהפוך על הפוך

אחרי שהבן שלי סיפר לי... גם אני בתמימותי שיתפתי חברה... (לא סרט...)בעקבות הגילוי הנ"ל פרץ בינינו ויכוח: 'זה החיים הפרטיים שלי תחפשי נושאים אחרים לשוחח עם החברות שלך' ' אני גם חלק מהעניין גם לי יש צורך לשתף ' 'את אף אחד לא צריך לעניין עם מי אני...' 'לא יכול להיות שאתה יוצא מהארון ומכניס אותי עמוק לתוכו'... ...ובנוסח זה... רק בהיפוך תפקידים משלכן... נכון זה החיים שלו אבל גם שלי... ולכל אחד יש קצב אחר וצורך אחר בחשיפה ובגילוי וביחד ליצור את האיך הנכון שלא יאיים עליו ולא יחנוק אותי...ומצאנו - לאט לאט 'שיחרר' לי עוד שמות שאתם אני יכולה לדבר ואני ירדתי מהמצורך שהיה חזק במיוחד לתקופת הגילוי, לדבר על הזהות ... אולי ?? היה מקום להתייעץ עם אמך איך היא תרגיש לקראת סוג כזה של חשיפה...לפני ורק אז לקבל החלטה.. כל אחד עם המקומות שהוא בוחר להיחשף בהם והמקומות שבהם היה רוצה לשמור על פרטיות... בכל מקרה מאד איתך שהורים צריכים להיות רגישים בתגובות שלהם... אבל גם הילדים... וכן יותר ההורים !! שבוע טוב יעל

 

[נחמה מהצפון]

לחסויה הגאה

אמת , בא לי לבכות איתך. אני מרגישה את הכאב שלך ומבינה אותו, אבל אני רןצה לספר לך משהו עלי. אני אמא לבן הומו. הוא יצא מהארוןכשהיה בערך בגילך וזה היה לפני 12 שנים. מהרגע הראשון ידעתי שאין לי כל קושי לקבל אותו. לא היה לי קושי לאהוב אותו, לקבל ולאהוב את כל חבריו, ללמוד ממנו כל מה שאפשר על הנושא ועוד ועוד. כל כך רציתי לעזור לו, ללכת איתו ואפילו נעשיתי פעילה בתהל"ה בזכותו ובגללו. רציתי שהוא יקבל אותי! אבל!!! היה לי קושי אחד גדול שלא היה קשור בו ולא באחריותו. הייתי אחוזת פחד וחרדה ממה יגידו האחרים. מה זאת אומרת שיש לי בן הומו? את אומרת שאימך היתה מורה של אותן בנות. אני הייתי מנהלת בית ספר כשבני נתן הרצאה לתלמידי במסגרת תנועת נוער ואמר שהוא בני. זה היה לפני שנים ועד היום אני זוכרת מה עבר עלי. בדיעבד, לא קרה לי , כמובן דבר. היום אני יודעת שכל הפחדים שלי היו רק בראש שלי ולא במציאות. אך גם פחדים דימיוניים הם פחדים ואפילו יותר חזקים. הייתי זקוקה לזמן. גם הורה שמקבל את ילדו עובר תהליך לא פשוט. ואני רוצה לומר לך ולבנות ובנים נוספים: הייתם המון זמן בארון, עברתם לעיתים גהנום, היה לכם קשה והייתם זקוקים לזמן כדי לקבל את עצמכם ולצאת מן הארון. דעו לכם שגם הוריכם עוברים תקופה קשה נכון שלא הם ההומואים או הלסביות אך אתם ילדיהם ועד שלא תהיו הורים לא תבינו. שבו איתם, הקשיבו לבקשותיהם, עיזרו להם לעבור את התקופה הקשה התחשבו ברגשותיהם {מבלי לוותר על זהותכם] ותמנעו על ידי כך הרבה צער וכאב לב לשני הצדדים. אני מאחלת לך הצלחה בהמשך הקשר עם אמא נחמה

 

[אור מפ]

עצוב לקרוא את מה שכתבת

גם אני לסבית ועדיין לא אמא של אף אחד... אני יכולה רק לקוות שעם הזמן אמא שלך תבין שאין לה מה להתבייש במי שאת. ועד אז... רק חיבוק.