כואב לי
אף פעם לא האמנתי שיכול לכאוב לי כ"כ...הלב מקובץ ובכל רגע נתון הדמעות יכולות לפרוץ....אני ממש עוצרת את עצמי ליד הבן שלי. הבן שלי היה חולה השבוע וביליתי איתו בימים האחרונים ביחד וכ"כ נהניתי אבל בד בבד היה לי כ"כ קשה לראות את כל הנשים שבחופשת לידה מסתובבות בבקרים עם העגלה...כ"כ כאב לי כ"כ רציתי שגם לי זה יקרה והכי נורא זה שכמה נשים מהגינה אמרו לי "מזל טוב" ואז הייתי צריכה להסביר שזה בדיוק ההיפך....היה לי מזל מחורבן...כי הכל התחרבש לי!!!!! (כמובן שזה לא המלל המדוייק של מה שאמרתי להן...). ביום ראשון אני חוזרת לשגרה אחרי 5 שבועות וארבעה ימים שלא הייתי בעבודה. מאוד רוצה לעבור כבר את המסוכה של היום הראשון, של כל השאלות והמבטים. תכננתי לפחות להתלבש יפה כי בכל זאת זה יהיה יום שאני אהיה בו במרכז..אז אם כבר מרחמים עליי, שיקנאו גם שאני נראית טוב!!!!. ברור שזה יהיה יום שאני אהיה חייבת לאסוף את כוחותיי ולעשות הצגה אחת גדולה, למנוע מהדמעות לזלוג, לחייך בנימוס ולהגיד שיהיה בסדר.... כואב לי כ"כ, זו האמת ונורא קל לי לבכות, גם ברגעים אילו ממש....אני פשוט מתגעגעת אליה, מדמיינת אותה ומקווה שהיא סולחת לי שם למעלה....אני מדברת עם אבא שלי זכרונו לברכה ומקווה שהוא שומר עליה למעלה. יש לי כ"כ הרבה עבודה בבית ואני לא יודעת מה להתחיל, הילד נרדם לפני שעה ומטלות הבית קוראות לי לבוא וכל מה שבא לי זה לשבת לבכות וגם לרחם על עצמי...אני בהחלט חושבת שלאור הנסיבות מותר לי, לא?? זה גם מדהים איך כל החברים שבהתחלה התקשרו והתעניינו לאט לאט התאדו ואני פשוט נותרתי עם כל המחשבות והימים הקשים לבד, וכל הזמן כשמתקשרים אומרים לי "את נשמעת יותר טוב", ובאמת "הגיע הזמן שתחזרי לעבודה", חצופים משהו....אני אולי נשמעת יותר טוב כי בדיוק תפסתם אותי משחקת בגינה עם הבן שלי או לחילופין מחליפה לו חיתול שאז אני חייבת לבדר אותו כדי שהוא בכלל ירשה לי לגעת בו.... גם בעלי שרואה אותי בוכה כאילו מתעלם, שוטף כלים, רואה טלויזיה ואני יושבת לי מול המחשב ובוכה לי לבדי והכאב הזה אוי הכאב הזה, פשוט אינו מרפה....
אף פעם לא האמנתי שיכול לכאוב לי כ"כ...הלב מקובץ ובכל רגע נתון הדמעות יכולות לפרוץ....אני ממש עוצרת את עצמי ליד הבן שלי. הבן שלי היה חולה השבוע וביליתי איתו בימים האחרונים ביחד וכ"כ נהניתי אבל בד בבד היה לי כ"כ קשה לראות את כל הנשים שבחופשת לידה מסתובבות בבקרים עם העגלה...כ"כ כאב לי כ"כ רציתי שגם לי זה יקרה והכי נורא זה שכמה נשים מהגינה אמרו לי "מזל טוב" ואז הייתי צריכה להסביר שזה בדיוק ההיפך....היה לי מזל מחורבן...כי הכל התחרבש לי!!!!! (כמובן שזה לא המלל המדוייק של מה שאמרתי להן...). ביום ראשון אני חוזרת לשגרה אחרי 5 שבועות וארבעה ימים שלא הייתי בעבודה. מאוד רוצה לעבור כבר את המסוכה של היום הראשון, של כל השאלות והמבטים. תכננתי לפחות להתלבש יפה כי בכל זאת זה יהיה יום שאני אהיה בו במרכז..אז אם כבר מרחמים עליי, שיקנאו גם שאני נראית טוב!!!!. ברור שזה יהיה יום שאני אהיה חייבת לאסוף את כוחותיי ולעשות הצגה אחת גדולה, למנוע מהדמעות לזלוג, לחייך בנימוס ולהגיד שיהיה בסדר.... כואב לי כ"כ, זו האמת ונורא קל לי לבכות, גם ברגעים אילו ממש....אני פשוט מתגעגעת אליה, מדמיינת אותה ומקווה שהיא סולחת לי שם למעלה....אני מדברת עם אבא שלי זכרונו לברכה ומקווה שהוא שומר עליה למעלה. יש לי כ"כ הרבה עבודה בבית ואני לא יודעת מה להתחיל, הילד נרדם לפני שעה ומטלות הבית קוראות לי לבוא וכל מה שבא לי זה לשבת לבכות וגם לרחם על עצמי...אני בהחלט חושבת שלאור הנסיבות מותר לי, לא?? זה גם מדהים איך כל החברים שבהתחלה התקשרו והתעניינו לאט לאט התאדו ואני פשוט נותרתי עם כל המחשבות והימים הקשים לבד, וכל הזמן כשמתקשרים אומרים לי "את נשמעת יותר טוב", ובאמת "הגיע הזמן שתחזרי לעבודה", חצופים משהו....אני אולי נשמעת יותר טוב כי בדיוק תפסתם אותי משחקת בגינה עם הבן שלי או לחילופין מחליפה לו חיתול שאז אני חייבת לבדר אותו כדי שהוא בכלל ירשה לי לגעת בו.... גם בעלי שרואה אותי בוכה כאילו מתעלם, שוטף כלים, רואה טלויזיה ואני יושבת לי מול המחשב ובוכה לי לבדי והכאב הזה אוי הכאב הזה, פשוט אינו מרפה....
