ידעתי שבצ'כונה...יהיו בשבילי
יש לי אנשים חמים ואוהבים סביבי. כאלה שתמיד יקשיבו, גם כאשר צריכים לספוג את הזעקה, את הכאב, את הדילמות עוד ועוד. כאלה שיחבקו, שיגידו שאוהבים...שילטפו את הגוף והנשמה... אבל יש משהו בבית הזה, שליווה אותי בכל צעדי בדרך לזוגיות... שיש לו משמעות בשלב בו אני מתלבטת וכואבת אובדן אפשרי של הזוגיות הזו. חשבתי שאהבה...מנצחת הכל. קיוויתי לפחות. שניים, אוהבים, נהנים מדברים משותפים, מהדברים הקטנים של החיים...דומים בקצב שלהם, ובעוד כמה תכונות אופי כאלה או אחרות. אבל..כל כך שונים בנקודות משמעותיות... שעולות שוב ושוב, מפעם לפעם. כל אחד והשריטות שלו, והנקודות הכואבות שלו, שמביאות את שנינו להיות בשתי נקודות הקיצון על הסקלה בעניינים מסויימים. היום אמרתי בקול רם... שאולי הגיע הזמן לפצל את דרכינו. כמו שאמרתי...בכיתי בכי שלא פסק משך שעות, בכי זועק, בכי שבא ממקום כל כך כואב...כל כך כל כך כואב. כל כךךךךךךךך.........מזמן.....שלא חשתי כך, שלא כאבתי כך. כאב קורע, מתלבש על פרידה של לפני ארבע שנים. על יבלות שעדיין לא טופלו עד הסוף. יודעת כבר זמן מה, שצריכה ללכת לפגוש פסיכולוג, לטפל בכמה נקודות אצלי, ללא קשר לזוגיות, אבל שבאים לידי ביטוי גם שם... עוד לא יודעת לאן זה ילך. לפחות יכולה לומר, שגם אם נפרד... תהיה זו פרידה מתקנת... לא נטישה... אלא פרידה שבדו שיח ותמיכה. עוד לא אמרתי נואש...