כואבות

[ש פ ר ד]

כואבות

העיניים עם כל הצבעים האלו.. נו שיהיה. פורום בכרומו. לכולם השלום?

 

[noa128]

שאאאלללווום ! ../images/Emo65.gif

כבר שלחנו את החוליית חיפוש... סומכת עליך שיתרגלו לך העיניים מהר לצבעים

כמה טוב שבאת , נועה.

 

[ש פ ר ד]

היי.

שמח אף אני.ורק אומר שהסיבה היחידה שהניק שלי מודגש הוא לא בחזקת היבריס חלילה אלא שזאת היתה דרישת המערכת.. {וגם לך יש 127 נועה על הראש..} אגב מישהו קרא את "חיי כלב". שווה. ש.

 

[בּילי בדרכים]

הו, מאוד משמח.

יופי.

 

[פילאטוס]

היי איש

(אני חוששת ללחוץ פה על הסמיילי, הוא מין טיפוס מפוקפק עם קליפת תפוז על הראש או משהו. אבל אתה רואה את החיוך?) אז מה אתה אומר על האכסניה החדשה שלנו? ואיפה אתה אוחז? (עוד חיוך) ואיך נושם את החורף? אתה איש של צעיפים או מעילים? (בכלל שאלה מעניינת, חברים, מאלה שנענות בתשובות הנואלות בנוסח "אני בנאדם ש..." - ובכן, אני לא ממש בנאדם בחורף, אלא קולב: שכבות על שכבות שככל שהקשר הצבעוני/מרקמי ביניהן מקרי, כן ייטב. 0 מעילים, אינספור צעיפים). אחלה שבאת, ש.

 

[hrabba]

צעיפים? שאל אותי האיש ההוא?

תגידי הוא נקי הצעיף שלך? צריך לכבס אותו, את יודעת שאני לא שם עליי דבר שלא כובס ומה את מתכוונת לעשות בו? מוזר שאת שואלת עכשיו פילי? כל תאור השיחה למעלה היא שיחה עכשווית משבוע שעבר כשסתם ספרתי שקניתי צעיף ומנקרת במוחי מאז אז הנה ספרתי

 

[noa128]

איפה את מוצאת אותם כאלה?

שאלוהים תעזור לך.... האמת שצעיפים נראים לי כל כך לא לכאן. לפילי מוזר לשמוע אנשים מדברים עברית בשלג, לי מוזר צעיפים בארץ. לא יודעת, לקור התל אביב זה נראה לי תמיד חם מידיי.. אני אוהבת בחורף בעיקר את הצבעים הכהים, את השחורים והכחולים והירוקים הנוגים, את המגפיים שמחמיאים לכל רגל, את הסוודרים שנצמדים איפה שצריך אבל יודעים גם להסתיר את מה שאף חולצה לא תצליח בקיץ..., את העובדה שקצת ירידה במשקל, כזו של כמה ימים שבהם אכלתי מעט - מספיקה כדי להיראות נפלא בג'ינס.. בקיץ לא יתפסו אותי בחיים בג'ינס, בשיא החמסין זה נראה לי עונש... צעיף? יש לי אחד יפהפה שמעטר באופן קבוע את מתלה המעילים שבמסדרון ומשום מה אף פעם לא נראה לי מספיק קר כדי לכרוך סביבי... טוב, גם אלה מחשבות על חורף, שטחיות ככל שיהיו

 

[עלמה עלמה]

צעיפים רבים גם לי יש

רק שבסוף העונה אני תמיד מגלה שבקושי נגעתי. רק כשנוסעים למקומות קרים במיוחד. הם נכרכים להם באזור היחיד שנשאר חשוף עם כל מחלצות החורף, ואוטמים כל נגיעה של הבחוץ פנימה. אין על זה כשקר באמת, זה כמו ההבדל בין לישון עם או בלי גרביים . וכל זה עוד לפני עניין הצבעוניות המפנקת. ושלום לך שפרד.

 

[בּילי בדרכים]

הו, צעיפים.

בשנים האחרונות אני חזק בשאלים. מתה עליהם. כמו לצאת עם שמיכה מהבית אבל עם סטייל. לפעמים הם גם צעיף ולפעמים חיבוק בצורת בגד. יש לי שניים שאני חורשת כל החורף, כל אחד אחר לגמרי. לפעמים אני עושה טובה ועונדת גם מעיל אבל את השאלים שלי אוהבת מכל. המצאה גאונית. זה התדרדר לכדי כך שחברתי הטובה מכנה אותי "אהובת הקצין הצרפתי" בשל הלוק. המממ... כן, אפשר להוסיף לי לרשימת אהבות החורף. שאל.

 

[ש פ ר ד]

פיליפ מארלו

כך.במעיל כזה תזהי אותי בעיר. והיתרון הרי בכיסים וב"לוק" שכאילו נשאב מעולמות וזמנים אחרים. תודה לכל על ה "אמברזוס-אברידו" נדבר. {אגב,מה שלום הופ?}

 

[פּרפרית]

בהילולים אני יוצאת, ברוך הבא |חיבוק

התגעגעתי לכתב הסתרים שלך. חחח... השם שלך מודגש רק במחשב שלך חחח...

 

[פילאטוס]

"חיי כלב"?

לא קראתי, הגם שהשם מוכר לי. למה ציינת אותו, בעצם? (סיימתי אתמול ספרון מצמית נשמה, שנחרת לי בבשר לגמרי, "שיבת הבן" של סופרת פינית ש(שוב) נשמט ממני שמה. אשה יורדת להסתתר במרתף ביתה - בנה אמור להגיע לחופשה מהכלא. ושם, במרתף, היא מספרת במלים ששירה עשויה מהן, נקיות ומוכרחות, עירומות יותר מעצם לבנה, על חייה עם הילד שלה, שבתוכה. אנא קרא אותו, ש.)

 

[פילאטוס]

אוה טיקה

זה שמה של הסופרת הפינית שכתבה את "שיבת הבן". תרגם נפלא וכתב חרא של אחרית דבר: המשורר רמי סערי, שקפץ מקומה שישית בעקבות אהבה נכזבת לבחור אחד, שבר את כל העצמות, למד איזה שבע מאות שפות נידחות והוציא אחר-כך כמה ספרי שירה יפים עד מאוד, ביניהם "מסלול הכאב הנועז". בהוצאת כרמל, שבראשה עומד מו"ל עבה בשר, עם כפות ידיים של חנווני אבל עם עיניים טובות, שלא קיבל אותי לעבודה לפני שנים בטענה ששיכתבתי את צ'כוב. או שזה היה פושקין. כבר לא זוכרת. וככה מתחילה "שיבת הבן": קול של גבר זר שואל בטלפון על אארו. "איננו", אני עונה. "אבל הוא הרי בחופשה, לא?" "על כל פנים, לא פה". "אז איפה הוא יכול להיות? אני, דרך אגב, יוטקי". "אהה. אני לא חושבת שאני מכירה אותך". "אני חבר של אארו". "אהה". "זאת אומרת שלא ראית אותו?" "לא". "שמעתי שהוא חיפש את יוסה. כנראה לא ידע שיוסה כבר מת. אולי הוא נמצא אצל רטוואנה? אבל נדמה לי שרטוואנה גירשה אותו מהבית שלה עוד לפני שהכניסו אותו לכלא, לא?" "ממש אין לי מושג". "אבל את הרי אמא שלו". "נכון מאוד", אני אומרת ומסיימת את השיחה המיותרת. אני מנתקת את הטלפון מהקיר. ברכי פקות. מה אם אארו יבוא הנה? הוא בוודאי יבוא; אמא לא שוכחים ככה סתם. (נא לקרוא. אני מוכרחה לדבר על הספר הזה עם מישהו. כולה 156 עמוד)

 

[noa128]

לגבי הכלב ../images/Emo107.gif

ז'תומרת ה"חיי כלב"... תוכל לספר לנו קצת עליו? מה, מי, איך כמה ולמה. אשמח, נועה.