לכבוש את ההר
New member
כדאי לקרוא!
השאיפה להיות רעננה ורחביה מאת חנה קים זה היה מראה סוריאליסטי: שעתיים אחרי הפיצוץ בדולפינריום עוד המשיכו אנשים לשבת בבתי הקפה שברחוב הרברט סמואל הסמוך. האמבולנסים פינו הרוגים ופצועים, והמלצרים דילגו בין לוגמי הקפה והגישו להם סלט עם עלי רוקט. כמו זורבה היווני, גם הישראלי המצוי סיגל לעצמו את האמירה, שגם אם הכל קורס מסביב - צריך להיות שמח. לכן השר עוזי לנדאו צודק: רבים מתושבי רעננה, רחביה ורמת אביב ג` אינם מחזיקים ב``ערכים``, כדבריו, שבהם מחזיקה הנהגת המתנחלים. הבעיה היא, שלנדאו דילג בעניין זה על שאר תושבי ישראל. נכון שאין סולידריות בין ה``אליטות`` בתוך הקו הירוק לבין תושבי השטחים, אך כך חשים רוב הישראלים: רצח של מתנחלים מעבר לקו הירוק אינו מתקבל באותו אופן כמו רצח בתוך ישראל. אצל חלק מהישראלים קיימת באחרונה הזדהות עם המתנחלים בגלל סבלם האישי, אבל אין ומעולם לא היתה הזדהות עם מפעל ההתנחלויות; גם העובדה שיאסר ערפאת החליט לחולל מהומה אלימה בעקבות הצעות ברק וקלינטון לא גרמה לרהביליטציה שלו. מעטים מתושבי ישראל, כולל אלה שצעקו השבוע ``מלחמה`` מול מסגד חסן בק, רוצים לחזור לשנת 48`. אי אפשר למחזר היום ערכים של חברה בהקמה. רוב תושבי ישראל רוצים להיות רחביה ורעננה ורמת אביב ג`. הם רוצים להיות בורגנים. ומעטים מקרב בוחרי הליכוד שואפים להגשים את השורה ההיא מתוך המנון לח``י - ``כולנו גויסנו לכל החיים/ משורה משחרר רק המוות``. לא רוצים למות. רוצים לחיות טוב. הרצון לברוח מהספרטניות ומההתגייסות הלאומית הוא אחד המאפיינים הבולטים של מהפך 77`. ביטול ה``מחיקון``, שלא איפשר לתושבי ישראל לראות טלוויזיה בצבעים, כמו האפשרות שניתנה אז לאזרחים לנסוע בפעם הראשונה לחו``ל ולרכוש אגב כך מכשירי חשמל בזול - הם-הם הסמלים האמיתיים של המהפך ההוא. אבל עידן ה``יש לי`` של יורם ארידור במשרד האוצר היה יוצא דופן. במשך שנים הרעיבו ממשלות ישראל את החברה הישראלית בשם הדאגה לביטחון - הרעבה, שעמדה בניגוד מוחלט להגדלת התקציבים להתנחלויות. החידוש הגדול של שלטון הימין היה הקמת אליטה משלו, שצצה לצד האליטה הישנה של רחביה: אליטת המתנחלים. תוצאות המדיניות הזאת ניכרות היטב: בשיעור הנמוך של בעלי תעודת הבגרות, בשיעור הגדל של הסטודנטים הלומדים בחו``ל, בשחיקת המימון הציבורי של מערכת הבריאות. שלושת המונחים - ``צפיפות דיור``, ``צפיפות בכיתות הלימוד`` ו``שכר מינימום`` - התנחלו בעיקר בתוך הקו הירוק. המתנחלים הם הקבוצה המתבדלת ביותר בחברה הישראלית. אף יותר מהחרדים, שמקיימים מפעלי צדקה כמו ``עזר לציון``, המעניקים עזרה גם לחילונים. היום כבר מודים כמה מראשי המפד``ל, כי אחת הסיבות העיקריות להצטמקות מפלגתם היא הפיכתה למפלגת המתנחלים והתרחקותה מעיסוק בבעיות החברה הישראלית בכללה. ספרטה כבר מזמן לא קיימת מעבר לקו הירוק. הסולידריות הישראלית מתאפיינת היום בערך העליון, הנורמלי כל כך, של ``יום קטנות``, המאפיין גם את תושבי ההתנחלויות. גם הם היו רוצים לגנוב עוד רגע של קורת רוח בעין הסערה, עוד רגע של כוס קפה מול השקיעה, עוד רגע של קניית ספה מתוצרת שוודיה.
השאיפה להיות רעננה ורחביה מאת חנה קים זה היה מראה סוריאליסטי: שעתיים אחרי הפיצוץ בדולפינריום עוד המשיכו אנשים לשבת בבתי הקפה שברחוב הרברט סמואל הסמוך. האמבולנסים פינו הרוגים ופצועים, והמלצרים דילגו בין לוגמי הקפה והגישו להם סלט עם עלי רוקט. כמו זורבה היווני, גם הישראלי המצוי סיגל לעצמו את האמירה, שגם אם הכל קורס מסביב - צריך להיות שמח. לכן השר עוזי לנדאו צודק: רבים מתושבי רעננה, רחביה ורמת אביב ג` אינם מחזיקים ב``ערכים``, כדבריו, שבהם מחזיקה הנהגת המתנחלים. הבעיה היא, שלנדאו דילג בעניין זה על שאר תושבי ישראל. נכון שאין סולידריות בין ה``אליטות`` בתוך הקו הירוק לבין תושבי השטחים, אך כך חשים רוב הישראלים: רצח של מתנחלים מעבר לקו הירוק אינו מתקבל באותו אופן כמו רצח בתוך ישראל. אצל חלק מהישראלים קיימת באחרונה הזדהות עם המתנחלים בגלל סבלם האישי, אבל אין ומעולם לא היתה הזדהות עם מפעל ההתנחלויות; גם העובדה שיאסר ערפאת החליט לחולל מהומה אלימה בעקבות הצעות ברק וקלינטון לא גרמה לרהביליטציה שלו. מעטים מתושבי ישראל, כולל אלה שצעקו השבוע ``מלחמה`` מול מסגד חסן בק, רוצים לחזור לשנת 48`. אי אפשר למחזר היום ערכים של חברה בהקמה. רוב תושבי ישראל רוצים להיות רחביה ורעננה ורמת אביב ג`. הם רוצים להיות בורגנים. ומעטים מקרב בוחרי הליכוד שואפים להגשים את השורה ההיא מתוך המנון לח``י - ``כולנו גויסנו לכל החיים/ משורה משחרר רק המוות``. לא רוצים למות. רוצים לחיות טוב. הרצון לברוח מהספרטניות ומההתגייסות הלאומית הוא אחד המאפיינים הבולטים של מהפך 77`. ביטול ה``מחיקון``, שלא איפשר לתושבי ישראל לראות טלוויזיה בצבעים, כמו האפשרות שניתנה אז לאזרחים לנסוע בפעם הראשונה לחו``ל ולרכוש אגב כך מכשירי חשמל בזול - הם-הם הסמלים האמיתיים של המהפך ההוא. אבל עידן ה``יש לי`` של יורם ארידור במשרד האוצר היה יוצא דופן. במשך שנים הרעיבו ממשלות ישראל את החברה הישראלית בשם הדאגה לביטחון - הרעבה, שעמדה בניגוד מוחלט להגדלת התקציבים להתנחלויות. החידוש הגדול של שלטון הימין היה הקמת אליטה משלו, שצצה לצד האליטה הישנה של רחביה: אליטת המתנחלים. תוצאות המדיניות הזאת ניכרות היטב: בשיעור הנמוך של בעלי תעודת הבגרות, בשיעור הגדל של הסטודנטים הלומדים בחו``ל, בשחיקת המימון הציבורי של מערכת הבריאות. שלושת המונחים - ``צפיפות דיור``, ``צפיפות בכיתות הלימוד`` ו``שכר מינימום`` - התנחלו בעיקר בתוך הקו הירוק. המתנחלים הם הקבוצה המתבדלת ביותר בחברה הישראלית. אף יותר מהחרדים, שמקיימים מפעלי צדקה כמו ``עזר לציון``, המעניקים עזרה גם לחילונים. היום כבר מודים כמה מראשי המפד``ל, כי אחת הסיבות העיקריות להצטמקות מפלגתם היא הפיכתה למפלגת המתנחלים והתרחקותה מעיסוק בבעיות החברה הישראלית בכללה. ספרטה כבר מזמן לא קיימת מעבר לקו הירוק. הסולידריות הישראלית מתאפיינת היום בערך העליון, הנורמלי כל כך, של ``יום קטנות``, המאפיין גם את תושבי ההתנחלויות. גם הם היו רוצים לגנוב עוד רגע של קורת רוח בעין הסערה, עוד רגע של כוס קפה מול השקיעה, עוד רגע של קניית ספה מתוצרת שוודיה.