כדאי ומומלץ לקרוא../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif
האם אנו יודעים לדבר על דברים? זוגות רבים מתפארים שהם "מדברים על הכל". ואכן, רבים בינינו למדו להכין אווירה, נרות ומצב רוח, ואז אנחנו יושבים ומדברים בשקט, כל אחד על מה שמעיק עליו. ובכל זאת התוצאה היא בדרך כלל אותה תוצאה: השיחה שתלינו בה כל כך הרבה תקוות הפכה להמשך המריבה בטונים נמוכים יותר. לאור הנרות אנחנו מנסים להסביר זה לזה כמה נפגענו, ואנחנו חוזרים ומגלים שהוא לא מבין אותנו ואנחנו לא מבינים אותו. אז אם גם בשקט אנחנו לא שומעים אחד את השני, איך נצליח לגעת זה בזה? דיאלוג אמיתי אינו תוצאה של אווירה חיצונית. נרות ובשׂמים הם קישוטים נחמדים מאוד, אבל אין להם תכלית מעבר להיותם תוספת של נוי, ולא זה הדבר שיביא להבנה בין שני אנשים שלא ערוכים לבדוק כל אחד את הגישות המוטעות שלו, אלא כל אחד מתכוון להוכיח שהוא צודק והשני טועה. וכשזה המניע הסודי לשיחת הבירור, אין סיכוי שהם יגיעו זה אל לבו של זה, ולא משנה בכמה חבצלות וסחלבים הם יקיפו את עצמם. אז איך נמצא את דרכנו החוצה ממעגל המריבות ונהפוך אותו לדיאלוג בוגר? דיאלוג בוגר אינו זקוק לשום אווירה חיצונית. הוא תוצאה של אווירה פנימית אצל שני בני הזוג, ולכן ההכנה לשיחה צריכה להיות בתוכנו ולא מחוצה לנו. כל אחד מבני הזוג צריך לבוא עם מצב נפשי של מוכנות להכיר באחריות שלו להתהוות המצב, לפני שהוא מחפש את האשמה של בן זוגו. רק במצב נפשי כזה ייתכן פתרון הוגן באמת, שבו אף צד לא מנצח ולא מפסיד, אף צד לא מקפח ולא מקופח, אף צד לא מעניש ולא נענש. מי שרוצה שקולו יישמע באמת, ומי שרוצה להקשיב באמת לקולו של שותפו, יתחיל בכך שישאל את עצמו את השאלות הבאות: האם הכוונה שלי היא להוכיח שאני צודק או להציע אלטרנטיבה נבונה? האם אני רוצה להוכיח לבן זוגי שהוא אשם, או אני רוצה ששנינו נצא מהמצב מחוזקים? דיאלוג בוגר יכול להתקיים רק אם מתקיימים חמשת התנאים הבאים: 1. דיאלוג בזמן הנכון: זמן לא נכון הוא כאשר בן הזוג רוצה לישון, כשהוא שקוע בסרט או בשיחת טלפון, כשהוא מרוכז בנהיגה, כשאין לו מצב רוח לשיחה, ובעיקר כאשר אחד מכם רותח מזעם. הזמן הנכון הוא רק לאחר שעברתם למצב נפשי מפויס וסולח, וכאשר כל אחד מכם מסוגל לדון בטעויות ובחסרונות של עצמו, ולחפש פתרון משותף לכל בעיה. 2. דיאלוג בצורה הנכונה: צורה לא נכונה היא האשמה, ולא משנה אם היא לובשת צורה של צעקות או שתיקות, של עלבונות או ביקורת. כל מסר שמתקבל כהאשמה נדחה על הסף, ואין שום סיכוי שבן זוגנו יבין אותנו. אנשים רבים למדו שאסור להאשים בסגנון ישיר של "פגעת בי", אלא הם צריכים רק לדווח על הרגשתם: "נפגעתי מהדברים שאמרת לי". אבל זה אינו אלא שינוי קוסמטי, כי ההאשמה המובלעת במסר כזה גלויה מאוד, ומרגיזה לא פחות. דיאלוג בצורה נכונה הוא שיחה של שני אנשים שמתרכזים כל אחד בכאב שהוא גורם לרעהו: "אני יודע שאמרתי דברים חריפים מאוד. חבל שהכעס משבש את השליטה העצמית שלי, ואז אני אומר דברים שאני מצטער עליהם. עכשיו אני לא כועס, ואני מסוגל לומר את הדברים בצורה לא פוגעת". מסר כזה בוודאי יביא תגובה דומה: "גם אני אמרתי דברים לא נחמדים. אני מוכנה עכשיו לשמוע כל מה שאתה רוצה לומר לי, ואחר כך אני אומר לך מה מפריע לי, ונראה איך אנחנו פותרים את הדברים בלי לכעוס זה על זה". 3. דיאלוג במידה הנכונה: מידה לא נכונה היא התחשבנות עם כל אירועי העבר, צירוף ההורים ובני המשפחה לוויכוח, ניתוח האופי והלא מודע, עד שהנושא עצמו טובע בים של האשמות לא רלוונטיות. שום ויכוח לא יכול לבוא לידי פתרון כשהנושא הולך לאיבוד. דיאלוג במידה נכונה הוא התייחסות עניינית לנושא הספציפי שעל הפרק, וחיפוש פתרון ענייני שיהיה מקובל על שני הצדדים. 4. דיאלוג מהסיבה הנכונה: סיבה לא נכונה לקיום דיאלוג היא מאמץ של כל אחד מבני הזוג להוכיח לרעהו שהוא טועה, שהוא צריך לנהוג אחרת, שהוא צריך לחשוב אחרת, שהוא צריך להתייחס אחרת, שהוא צריך להכיר באשמה שלו ולהתנצל ולהבטיח להשתנות. הסיבה הנכונה לדיאלוג היא חיפוש הטעות של שני הצדדים. בדיאלוג בוגר כזה בני הזוג מנסים, כל אחד בעזרת בן זוגו, לברר איפה הוא עצמו טועה, איזה יחס שלילי הוא עצמו תורם לאווירה הקשה, ומה רצוי לו לשנות בעצמו כדי להיות האדם שהוא רוצה להיות. 5. דיאלוג למטרה הנכונה: מטרה לא נכונה היא לכווץ את בן זוגנו כדי לחזק את האגו שלנו ולשמור על עליונותנו. כשאנחנו מוכנים להרוס את השלום בתוכנו ואת השלום סביבנו כדי להוכיח שאנחנו צודקים יותר וחכמים יותר, אנחנו משתמשים בדיאלוג הזוגי למטרה לא נכונה, כי היא לא תקרב אותנו לאהבה ולאושר. לדיאלוג הזוגי יש רק מטרה אחת נכונה: לבנות גשר מעל הניגודים, ליצור קרבה, לחזק את היחסים, ולהעצים כל אחד את בן זוגו וכך להעצים כל אחד את עצמו. הפיוס שאנחנו מבקשים להשיג כשאנחנו "מדברים על הדברים" צריך אפוא להיות מושג עוד לפני השיחה. פיוס הוא למעשה מצב נפשי של שני השותפים, והדיאלוג שהם קיימים ביניהם אינו אלא השתקפות של מצבם הפנימי. כל עוד הם לא מצאו בתוכם מצב נפשי מפויס, הם לא יוכלו ליצור פיוס ביניהם. נמצא הבנה בינינו רק כשנוותר על הגישות הילדותיות של חיפוש צדק ועליונות, ונחליף אותן בתקשורת בוגרת. כתובות אינטרנט נילוות: השלום מתחיל מתוכי נרקיס !!!!! * . * *בקרו באתר שלי http://narkisshop.telaviv.st
האם אנו יודעים לדבר על דברים? זוגות רבים מתפארים שהם "מדברים על הכל". ואכן, רבים בינינו למדו להכין אווירה, נרות ומצב רוח, ואז אנחנו יושבים ומדברים בשקט, כל אחד על מה שמעיק עליו. ובכל זאת התוצאה היא בדרך כלל אותה תוצאה: השיחה שתלינו בה כל כך הרבה תקוות הפכה להמשך המריבה בטונים נמוכים יותר. לאור הנרות אנחנו מנסים להסביר זה לזה כמה נפגענו, ואנחנו חוזרים ומגלים שהוא לא מבין אותנו ואנחנו לא מבינים אותו. אז אם גם בשקט אנחנו לא שומעים אחד את השני, איך נצליח לגעת זה בזה? דיאלוג אמיתי אינו תוצאה של אווירה חיצונית. נרות ובשׂמים הם קישוטים נחמדים מאוד, אבל אין להם תכלית מעבר להיותם תוספת של נוי, ולא זה הדבר שיביא להבנה בין שני אנשים שלא ערוכים לבדוק כל אחד את הגישות המוטעות שלו, אלא כל אחד מתכוון להוכיח שהוא צודק והשני טועה. וכשזה המניע הסודי לשיחת הבירור, אין סיכוי שהם יגיעו זה אל לבו של זה, ולא משנה בכמה חבצלות וסחלבים הם יקיפו את עצמם. אז איך נמצא את דרכנו החוצה ממעגל המריבות ונהפוך אותו לדיאלוג בוגר? דיאלוג בוגר אינו זקוק לשום אווירה חיצונית. הוא תוצאה של אווירה פנימית אצל שני בני הזוג, ולכן ההכנה לשיחה צריכה להיות בתוכנו ולא מחוצה לנו. כל אחד מבני הזוג צריך לבוא עם מצב נפשי של מוכנות להכיר באחריות שלו להתהוות המצב, לפני שהוא מחפש את האשמה של בן זוגו. רק במצב נפשי כזה ייתכן פתרון הוגן באמת, שבו אף צד לא מנצח ולא מפסיד, אף צד לא מקפח ולא מקופח, אף צד לא מעניש ולא נענש. מי שרוצה שקולו יישמע באמת, ומי שרוצה להקשיב באמת לקולו של שותפו, יתחיל בכך שישאל את עצמו את השאלות הבאות: האם הכוונה שלי היא להוכיח שאני צודק או להציע אלטרנטיבה נבונה? האם אני רוצה להוכיח לבן זוגי שהוא אשם, או אני רוצה ששנינו נצא מהמצב מחוזקים? דיאלוג בוגר יכול להתקיים רק אם מתקיימים חמשת התנאים הבאים: 1. דיאלוג בזמן הנכון: זמן לא נכון הוא כאשר בן הזוג רוצה לישון, כשהוא שקוע בסרט או בשיחת טלפון, כשהוא מרוכז בנהיגה, כשאין לו מצב רוח לשיחה, ובעיקר כאשר אחד מכם רותח מזעם. הזמן הנכון הוא רק לאחר שעברתם למצב נפשי מפויס וסולח, וכאשר כל אחד מכם מסוגל לדון בטעויות ובחסרונות של עצמו, ולחפש פתרון משותף לכל בעיה. 2. דיאלוג בצורה הנכונה: צורה לא נכונה היא האשמה, ולא משנה אם היא לובשת צורה של צעקות או שתיקות, של עלבונות או ביקורת. כל מסר שמתקבל כהאשמה נדחה על הסף, ואין שום סיכוי שבן זוגנו יבין אותנו. אנשים רבים למדו שאסור להאשים בסגנון ישיר של "פגעת בי", אלא הם צריכים רק לדווח על הרגשתם: "נפגעתי מהדברים שאמרת לי". אבל זה אינו אלא שינוי קוסמטי, כי ההאשמה המובלעת במסר כזה גלויה מאוד, ומרגיזה לא פחות. דיאלוג בצורה נכונה הוא שיחה של שני אנשים שמתרכזים כל אחד בכאב שהוא גורם לרעהו: "אני יודע שאמרתי דברים חריפים מאוד. חבל שהכעס משבש את השליטה העצמית שלי, ואז אני אומר דברים שאני מצטער עליהם. עכשיו אני לא כועס, ואני מסוגל לומר את הדברים בצורה לא פוגעת". מסר כזה בוודאי יביא תגובה דומה: "גם אני אמרתי דברים לא נחמדים. אני מוכנה עכשיו לשמוע כל מה שאתה רוצה לומר לי, ואחר כך אני אומר לך מה מפריע לי, ונראה איך אנחנו פותרים את הדברים בלי לכעוס זה על זה". 3. דיאלוג במידה הנכונה: מידה לא נכונה היא התחשבנות עם כל אירועי העבר, צירוף ההורים ובני המשפחה לוויכוח, ניתוח האופי והלא מודע, עד שהנושא עצמו טובע בים של האשמות לא רלוונטיות. שום ויכוח לא יכול לבוא לידי פתרון כשהנושא הולך לאיבוד. דיאלוג במידה נכונה הוא התייחסות עניינית לנושא הספציפי שעל הפרק, וחיפוש פתרון ענייני שיהיה מקובל על שני הצדדים. 4. דיאלוג מהסיבה הנכונה: סיבה לא נכונה לקיום דיאלוג היא מאמץ של כל אחד מבני הזוג להוכיח לרעהו שהוא טועה, שהוא צריך לנהוג אחרת, שהוא צריך לחשוב אחרת, שהוא צריך להתייחס אחרת, שהוא צריך להכיר באשמה שלו ולהתנצל ולהבטיח להשתנות. הסיבה הנכונה לדיאלוג היא חיפוש הטעות של שני הצדדים. בדיאלוג בוגר כזה בני הזוג מנסים, כל אחד בעזרת בן זוגו, לברר איפה הוא עצמו טועה, איזה יחס שלילי הוא עצמו תורם לאווירה הקשה, ומה רצוי לו לשנות בעצמו כדי להיות האדם שהוא רוצה להיות. 5. דיאלוג למטרה הנכונה: מטרה לא נכונה היא לכווץ את בן זוגנו כדי לחזק את האגו שלנו ולשמור על עליונותנו. כשאנחנו מוכנים להרוס את השלום בתוכנו ואת השלום סביבנו כדי להוכיח שאנחנו צודקים יותר וחכמים יותר, אנחנו משתמשים בדיאלוג הזוגי למטרה לא נכונה, כי היא לא תקרב אותנו לאהבה ולאושר. לדיאלוג הזוגי יש רק מטרה אחת נכונה: לבנות גשר מעל הניגודים, ליצור קרבה, לחזק את היחסים, ולהעצים כל אחד את בן זוגו וכך להעצים כל אחד את עצמו. הפיוס שאנחנו מבקשים להשיג כשאנחנו "מדברים על הדברים" צריך אפוא להיות מושג עוד לפני השיחה. פיוס הוא למעשה מצב נפשי של שני השותפים, והדיאלוג שהם קיימים ביניהם אינו אלא השתקפות של מצבם הפנימי. כל עוד הם לא מצאו בתוכם מצב נפשי מפויס, הם לא יוכלו ליצור פיוס ביניהם. נמצא הבנה בינינו רק כשנוותר על הגישות הילדותיות של חיפוש צדק ועליונות, ונחליף אותן בתקשורת בוגרת. כתובות אינטרנט נילוות: השלום מתחיל מתוכי נרקיס !!!!! * . * *בקרו באתר שלי http://narkisshop.telaviv.st