אני והדרמטיות שלי
New member
כבר שנתיים ../images/Emo23.gif../images/Emo14.gif
בחוץ יורד גשם ואני שרועה על הספה מול הטלוויזיה כבר שעות. יש לי עבודה לכתוב,אבל לא בא לי לצאת מהשמיכה. הטלפון מצלצל ואני קמה בלית ברירה. "שלום",עונה לי קול מהצד השני. אני מזהה את השלום הזה,,למרות שלא שמעתי אותו כבר שנתיים. "את בבית"? היא ממשיכה, "עוד חצי שעה אני אצלך". אני לא מספיקה לענות והיא כבר מנתקת. חיכיתי לטלפון הזה הרבה זמן. הקול שלה מזכיר לי עד כמה התגעגעתי. אני עוד שקועה במחשבות,כשדפיקה נשמעת בדלת. אני מסתכלת על השעון. עברה בקושי רבע שעה.הזמן תמיד היה בשבילה מעורפל. אני פותחת את הדלת. היא עומדת מחייכת,יבשה לגמרי, כאילו שבעולם שלה לא יורד גשם. היא נשארה בדיוק כמו שהיתה,גבוהה ומרשימה. השיער שלה חום ועבה,מונח על כפתיה ברשלנות. היא מתעשתת ראשונה ומחבקת אותי. אני נבוכה בשנייה הראשונה,אבל הריח שלה,שמפו ובושם, מעלה בי כל כך הרבה זכרונות. אני מיד מחבקת אותה בחזרה,תוהה אם לומר משהו על השנתיים האחרונות. בינתיים היא כבר בסלון,בכורסה ה"קבועה" שלה,מהימים שהיתה שורצת פה שעות. "רוצה לשתות"? אני מגמגמת במבוכה,מנסה להתרגל לנוכחותה. "לא. בואי. שבי. ספרי לי מה חדש". אני רק מנסה לחשוב איפה להתחיל,משום שהרבה קרה בזמן הזה וכבר היא מציצה בשעון וקופצת בבהלה: "אני חייבת להאכיל חתול של חברות. בואי איתי". היא מלאה באנרגיה,שוב לבושה במעיל שלה, בעוד שאני,בכבדות אופיינית,עוד מעכלת את המידע חתול,אוכל,לצאת מהבית. "לצאת בגשם"? הרעיון לא נראה לי. "אל תהיי כבדה. זה יהיה קצר". אני רוצה להראות לה שאני קלילה בדיוק כמוה וכך אני מוצאת את עצמי נגררת אחריה בגשם. אני נאבקת במטרייה שמתעקשת להתהפך והיא מרימה ידיים לשמים,מתענגת על כל טיפה,כמו ילדה קטנה. באמצע הדרך היא נעצרת: "רגע היום יום רביעי"? הפיזור שלה תמיד הקסים אותי,עד שהיתה שוכחת שקבעה איתי. "אני לא צריכה להאכיל אותו היום". בא לי להרוג אותה. המשך יבוא..
בחוץ יורד גשם ואני שרועה על הספה מול הטלוויזיה כבר שעות. יש לי עבודה לכתוב,אבל לא בא לי לצאת מהשמיכה. הטלפון מצלצל ואני קמה בלית ברירה. "שלום",עונה לי קול מהצד השני. אני מזהה את השלום הזה,,למרות שלא שמעתי אותו כבר שנתיים. "את בבית"? היא ממשיכה, "עוד חצי שעה אני אצלך". אני לא מספיקה לענות והיא כבר מנתקת. חיכיתי לטלפון הזה הרבה זמן. הקול שלה מזכיר לי עד כמה התגעגעתי. אני עוד שקועה במחשבות,כשדפיקה נשמעת בדלת. אני מסתכלת על השעון. עברה בקושי רבע שעה.הזמן תמיד היה בשבילה מעורפל. אני פותחת את הדלת. היא עומדת מחייכת,יבשה לגמרי, כאילו שבעולם שלה לא יורד גשם. היא נשארה בדיוק כמו שהיתה,גבוהה ומרשימה. השיער שלה חום ועבה,מונח על כפתיה ברשלנות. היא מתעשתת ראשונה ומחבקת אותי. אני נבוכה בשנייה הראשונה,אבל הריח שלה,שמפו ובושם, מעלה בי כל כך הרבה זכרונות. אני מיד מחבקת אותה בחזרה,תוהה אם לומר משהו על השנתיים האחרונות. בינתיים היא כבר בסלון,בכורסה ה"קבועה" שלה,מהימים שהיתה שורצת פה שעות. "רוצה לשתות"? אני מגמגמת במבוכה,מנסה להתרגל לנוכחותה. "לא. בואי. שבי. ספרי לי מה חדש". אני רק מנסה לחשוב איפה להתחיל,משום שהרבה קרה בזמן הזה וכבר היא מציצה בשעון וקופצת בבהלה: "אני חייבת להאכיל חתול של חברות. בואי איתי". היא מלאה באנרגיה,שוב לבושה במעיל שלה, בעוד שאני,בכבדות אופיינית,עוד מעכלת את המידע חתול,אוכל,לצאת מהבית. "לצאת בגשם"? הרעיון לא נראה לי. "אל תהיי כבדה. זה יהיה קצר". אני רוצה להראות לה שאני קלילה בדיוק כמוה וכך אני מוצאת את עצמי נגררת אחריה בגשם. אני נאבקת במטרייה שמתעקשת להתהפך והיא מרימה ידיים לשמים,מתענגת על כל טיפה,כמו ילדה קטנה. באמצע הדרך היא נעצרת: "רגע היום יום רביעי"? הפיזור שלה תמיד הקסים אותי,עד שהיתה שוכחת שקבעה איתי. "אני לא צריכה להאכיל אותו היום". בא לי להרוג אותה. המשך יבוא..
