פילה סגולה
New member
כבר שנה ונותרנו מעט
יום שהתחיל במועקה גדולה, בתחילה לא מוסברת. עברו כמה שעות עד שגם הראש נזכר: שנה בדיוק מן ההפלה הראשונה (חודש ויומיים מו השניה). חוץ ממני כמובן שאף אחד לא זכר, כולל האבא (ולמה שיזכור?). לכאורה יום רגיל של תפקוד סביר מינוס, אבל בעצם שום דבר לא "רגיל".מסוג הימים בהן כל קול הקורא "אמא" נועץ סכין בליבי. מן בדידות פנימית איומה שדווקא הקיום המקבילי שלה עם החיים ה"נורמלים" גורם לה להתעצם עוד יותר. הידיעה הזו שרק אני (ואולי הפתולוגיה בתל השומר...) משמרת את הזכר של ההריון הרצוי והאהוב הזה, של הנשמה הזו, כבדה מנשוא. כבר כתבתי כאן בעבר כמה קשה לסחוב הריון מת, אבל סביב תאריך הלידה באמת הרגשתי שנפרדתי כראוי מן ההריון הזה. פרידה שאין משמעותה, כמובן, שיכחה, אלא הקלה, והיום חזרתי אחורה, מאוד. כבר שנה, רק שנה, וקיוויתי להיות במקום אחר ואני לא. קיוויתי להיות אמא לשלושה ואני לא. קיוויתי להיות בהריון ואני לא. קיוויתי להיות קצת יותר שלמה עם עצמי וקצת יותר חכמה ואני לא. לקראת ערב בלי לחשוב יותר מידי פשוט הדלקתי שני נרות נשמה, לקחתי את הרכב ונסעתי וסוף סוף בכיתי. אני חושבת שזה היה הבכי הכי משחרר מאז ההפלה השניה. הוא עדיין כאן, מעיק אבל רצוי. אני חושבת המון על שתי הנשמות האלו, מדמיינת אותן כשתי ישוייות אחוזות ידיים העפות אל עבר הנצח. ביחד. אחים. אני רוצה לומר להן תודה. תודה שבחרתן בי להיות משכנכן, אפילו אם לזמן כה קצר. סליחה שלא הייתי אמא יותר טובה. לא גידלתי אתכן, נשמות אהובות, אבל אתן גידלתן אותי. לימדתן אותי על הכאב שבאהבה, על גבולות היכולת שלי, על הסבלנות ועל ההשלמה, על העצב ועל הגעגוע הנצחי. אוהב אתכן לנצח במרחבי הנצח. אל תעזבו ידיים. שלכן תמיד אמא.
יום שהתחיל במועקה גדולה, בתחילה לא מוסברת. עברו כמה שעות עד שגם הראש נזכר: שנה בדיוק מן ההפלה הראשונה (חודש ויומיים מו השניה). חוץ ממני כמובן שאף אחד לא זכר, כולל האבא (ולמה שיזכור?). לכאורה יום רגיל של תפקוד סביר מינוס, אבל בעצם שום דבר לא "רגיל".מסוג הימים בהן כל קול הקורא "אמא" נועץ סכין בליבי. מן בדידות פנימית איומה שדווקא הקיום המקבילי שלה עם החיים ה"נורמלים" גורם לה להתעצם עוד יותר. הידיעה הזו שרק אני (ואולי הפתולוגיה בתל השומר...) משמרת את הזכר של ההריון הרצוי והאהוב הזה, של הנשמה הזו, כבדה מנשוא. כבר כתבתי כאן בעבר כמה קשה לסחוב הריון מת, אבל סביב תאריך הלידה באמת הרגשתי שנפרדתי כראוי מן ההריון הזה. פרידה שאין משמעותה, כמובן, שיכחה, אלא הקלה, והיום חזרתי אחורה, מאוד. כבר שנה, רק שנה, וקיוויתי להיות במקום אחר ואני לא. קיוויתי להיות אמא לשלושה ואני לא. קיוויתי להיות בהריון ואני לא. קיוויתי להיות קצת יותר שלמה עם עצמי וקצת יותר חכמה ואני לא. לקראת ערב בלי לחשוב יותר מידי פשוט הדלקתי שני נרות נשמה, לקחתי את הרכב ונסעתי וסוף סוף בכיתי. אני חושבת שזה היה הבכי הכי משחרר מאז ההפלה השניה. הוא עדיין כאן, מעיק אבל רצוי. אני חושבת המון על שתי הנשמות האלו, מדמיינת אותן כשתי ישוייות אחוזות ידיים העפות אל עבר הנצח. ביחד. אחים. אני רוצה לומר להן תודה. תודה שבחרתן בי להיות משכנכן, אפילו אם לזמן כה קצר. סליחה שלא הייתי אמא יותר טובה. לא גידלתי אתכן, נשמות אהובות, אבל אתן גידלתן אותי. לימדתן אותי על הכאב שבאהבה, על גבולות היכולת שלי, על הסבלנות ועל ההשלמה, על העצב ועל הגעגוע הנצחי. אוהב אתכן לנצח במרחבי הנצח. אל תעזבו ידיים. שלכן תמיד אמא.
