כבר שנה וחודשיים :/

liron162

New member
כבר שנה וחודשיים :/

איך זה הגיוני ששנה וחודשיים הוא לא חי??? זה פשוט לא נקלט לי.. כבר שנה שלא שמעתי אותו, לא שמעתי אותו קורא לי, לא ראיתי אותו כאן בבית, לא דיברתי איתו, הוא לא לקח אותי לקניות וכ'ו..ולחשוב שפעם היה בנאדם כזה..איך זה גיוני?? יש לי כ"כ הרבה שאלות ואין לי תשובות עליהם .. שבוע הבא יש את הבר מצווה של אחי והוא לא יהיה..כואב לי הלב שחברים שלו יהיו והוא לא יהיה!!! אם יזכירו אותו באמצע האירוע באיזשהו שלב אני מפחדת שלא אחזיק את עצמי ואבכה.ואני לא רוצה לערבב בין זה לזה כשאני מתחילה לבכות עליו קשה לי להפסיק וזה סתם יהרוס הכל..
 

5044

New member
מבינה ללבך

לי עברו שנתיים בלעדיו ואני עדיין לא מבינה איך זה הגיוני... אבל אין מה לעשות, תתארי לעצמך- חודש לפני שאבא שלי נפטר אחי התחתן וזאת הייתה שמחה מהולה בעצב... מה גם, שדודה שלנו נפטרה בדיוק שבוע לפני, ממחלה ממאירה... כל פעם שאנחנו נזכרים בתקופה הזאת אין לנו ברירה- אנחנו מחייכים אבל גם דומעים ביחד. לירון, אני כל-כך מבינה את המחשבות שלך, זה לא נקלט (!) זה בלתי נתפס (!) כל מה שאפשר לעשות זה להתמודד עם זה... בקושי רב, אני יודעת, אבל יום אחרי יום. אני גם חושבת שתוכלי להרוויח מפגישה עם החברים שלו. את יודעת, בשנה שעברה עוד חיפשתי לי "אבא אחר" (המומחים ייחסו את זה ל"חלק מתהליך האבל", או משהו כזה) ונאחזתי בכל כוחי בכל מי שהזכיר לי אותו- חברים מהעבודה שלו, מורה נהיגה שהכיר אותו מילדות ולמדתי אצלו...- וזה דווקא עזר לי להמשיך הלאה. שיהיה בהרבה מזל-טוב לאחיך ומקווה שתצלחי את האירוע בכיף...
 
ליבי איתך...

אני כ"כ מבינה את מה שאת עוברת ומרגישה ואני מזדהה איתך המון אין הרבה מילים מנחמות האמת וזה מאד מאד קשה לגבי הבר מצוה של אחיך אני מאחלת לו שיהיה לו במזל טוב אמן ושיזכה למצוות אמן אין לך ממה לפחד זה טבעי לדעתי אם תבכי מותר לך אני בוכה המוו אני לא יודעת אם זה באמת עוזר או משחרר אבל לפחות אני פורקת כך את הכאב מי ייתן ולא נדע עוד צער בחיינו אמן
 

liron162

New member
תודה לכן

מצד אחד אני שמחה שיש לו כבר בר מצווה ועושים אירוע אבל מצד שני קשה לי לחגוג בלעדיו..קשה לי לשמוח! איך זה הגיוני שאנחנו עושים בלעדיו?? אי אפשר זה לא נשמע הגיוני..כואב לי ..
 
כשאבל ושמחה מתערבבים...

מרגע שאיבדנו אדם כל-כך קרוב כמו אבא, אנחנו כפויות לחוות תמיד את השמחות יחד עם האבל הנובע מהחסר. אני איבדתי את אבי חודש בדיוק לפני חתונתי. מספר שנים מאוחר יותר, הסבא שהייתי הכי קרובה אליו נפטר חודשיים לפני חתונתו של אחי האהוב (חתונה שאני ארגנתי, עיצבתי ועמלתי עליה כמעט כמו על חתונתי שלי). בשתי החתונות, עם כל השמחה, הכאב הזדחל פנימה ולא ניתן היה למנוע זאת. אבל באופן מפתיע, הדמעות התייבשו מהר משחשבתי ולא הרסו את השמחה - השמחה נשארה והורגשה בכל איבר בגופי. האמת האמיתית היא שלא צריך ללכת רחוק לכדי אירועים גדולים כחתונה או בר-מצווה. גם בשמחות הקטנות יותר, החסר קיים וצריך לתת לו להתקיים. אל תחששי מהדמעות, יקירה, ואל תנסי לעצור בעדן, שהרי גם אם הן לא יצאו החוצה, יהיו דמעות בלב פנימה. הלב יבכה... הלב יבכה, כי זה באמת לא הגיוני שאבא לא יהיה שם, בין אם בדברים הגדולים ובין אם בדברים הקטנים. זה לא הגיוני שאבא לא עונה על הטלפון, שהוא לא נמצא שם כשנכנסים הביתה, שאי-אפשר לדבר איתו, להריח אותו, לחבק אותו. זה לא הגיוני ולא נורמלי. ועם הלא נורמלי הזה של החסר, אנחנו נאלץ לחיות. ללא נורמלי הזה של אבל מעורבב בשמחה, אנחנו צריכות לתת מקום וביטוי. תני מקום לשמחה על בר-המצווה ותני מקום לכאב והדמעות על אבא, יקירה, כי מה לעשות, שניהם חלק בלתי נפרד ממך ומחייך. שולחת חיבוק חם לחיזוק.
 
למעלה